אביב אלוש, יובל דיין, שולי רנד, אברהם טל. אלה הפרשנים הטובים ביותר שמצאתי השבוע על המצב

1. אביב אלוש, יובל דיין, שולי רנד, אברהם טל. אלה הפרשנים הטובים ביותר שמצאתי השבוע על המצב. זו לא בדיחה ולא בריחה. בעידן התקשורתי והפוליטי הנוכחי, יש כאלה שבורחים למוסיקה. אבל זו לא רק נחמה, זו דווקא קריאת מציאות מורכבת יותר, אמיתית יותר.

וכך כתב אלוש: "לאורך כל ההיסטוריה יש מי שמנסה להשמיד אותנו, ניסו את כל הדרכים האפשרויות ולא הצליחו. עכשיו המאבק הוא בתוכנו, על התודעה שלנו, מול פירוד ומחלוקת".

הוא העלה את תמונת הצועדים לירושלים וכתב לחצי מיליון עוקביו, שמן הסתם יש בהם מצביעי כל המפלגות: "גם אם הסיבות שבליבם שונות, הנשמות הקדושות שלהם מובילות אותם לירושלים, לבית המקדש, אותו אחד שנחרב בגללנו".

השבוע פרסם גם תמונה של חדר לידה אבל במקום יולדת, על מיטת היולדות נמצא דגל ישראל. "אלה צירי לידה כואבים של משהו גדול", הסביר. בעיני זה מדויק הרבה יותר מהשאגות והתחזיות באולפנים. התפיסה שמכל קושי בוקע ונולד משהו טוב מלווה אותנו אלפי שנים. למה לא ליישם אותה גם הפעם?

2. יהיה מי שיאמר שהם פשוט רוצים למכור כרטיסים לכולם. בגל כזה של לעג נתקלו שלמה ארצי ועידן עמדי, כשהוציאו את השיר המקסים והחשוב "אחים", כבר לפני כמה חודשים. אני חושבת שדווקא אחרי שהם מוכרים כרטיסים לכולם, הם פשוט רואים את כולם בהופעות שלהם, ורואים שאפשר אחרת. שימו לב על מה ארצי הותקף, על כך שהעז לומר שאנחנו אחים. האומץ היום זה לדבר על אחדות, זה ממש חתרני.

אז עונת הופעות הקיץ נפתחה, וגם יובל דיין פוגשת מהבמה ציבור מגוון. בקטע קצר שהפך ויראלי היא כתבה השבוע: "אל תשכחו. אל תשכחו שטיילנו ביחד בארץ, שעזרנו אחד לשני עם פנצ'ר בצד הדרך, שמחאנו כפיים לרופאים בקורונה, שנפגשנו בהופעות, שהקמנו מדינה מהריסות אחרי אלפים שנות גלות. רק אל תשכחו".

לפני חצי שנה זו הייתה נראית לי אולי קלישאת פייסבוק. היום לא.

גם שולי רנד שהוציא השבוע סינגל חדש זעק בכיוון דומה, וכתב לקהל שלו: "בימים אה מילים כמו חורבן, אסון, בגידה, סוף העולם, קץ, כאוס ועוד מילים עם ניחוח סופני כובשות בלהט את השיח. לעומת זאת במילים כמו אהבה, אחווה, הקשבה, שלום, רעות ואחדות כבר מתביישים לדבר. על 'אנשים אחים אנחנו' בכלל כבר עושים קומדיה. חשבתי לעצמי שכדאי לזכור שגם לריב צריך לדעת".

3. איכשהו יצא לי לדבר בימים האחרונים עם שניים שהיו באירועים שהפכו לסערה: מישהו שישב בטיסה ההיא, כשטייס אל על החליט לשאת נאום פוליטי ביום השואה ועורר מהומה עד שהחברה התנצלה, ואז עם מישהי שהייתה באולם של ההצגה "קזבלן" כשהשחקן טל מוסרי החל לנאום בעד המפגינים בחוץ, למורת רוחם של רבים בקהל וגם של חלק מהשחקנים.

שני האנשים האלה נפגעו, קודם כל, מחוסר הכבוד להשקפת העולם שלהם. הרי יש שתי אפשרויות ביחס לטייס וביחס לטל מוסרי: זה או ביטחון מוחלט ושגוי שכל מי שבמטוס או באולם התיאטרון מסכים איתם, ממש במאה אחוז, לא יכול להיות אחרת, או שהם יודעים שלא כולם מסכימים איתם אבל חושבים שזה הזמן והמקום לחנך את הנוכחים לדעה הנכונה. אני לא יודעת מה יותר חמור. כך או כך קהל שבוי, שרק קנה כרטיס, התעצבן בצדק.

ואז הגיע הטקסט של הזמר אברהם טל. תקראו: "שאני אפלג את הקהל שלי? זו תהיה חוצפה מצידי לפגוע במרקם העדין והקדוש הזה שנבנה במשך שנים. זה אולי המקום היחיד שנשאר לנו שאנשים יכולים לבוא ולהיות ביחד למרות שהם מחזיקים בדעות שונות ומגוונות. שיתווכחו בפייסבוק או בפאנלים בחדשות, להופעות שלי הם באים ליהנות מרגעי חסד של יחד, כולנו יחד, בשמחה האנושית, בכאב האנושי. אני לא אפגע בזה. את מתנת המוסיקה קיבלתי מהשמיים, היא בכלל לא שלי, היא רק עוברת דרכי. דעתי הפוליטית היא שלי ותלויה במיליון משתנים כמו איפה גדלתי, או מה היו הדעות של הוריי בבית. כמו שהיא ימין היא יכולה להיות שמאל והפוך. בזכות מתנת המוסיקה נהייתי מי שאני, ולאט לאט עם השנים אנשים פתחו את הלב שלהם אל היצירה שעוברת דרכי החוצה, ונתנו אמון".

את הפוסט החכם הזה פרסם טל השבוע בחג האהבה, ואיחל ט"ו באב שמח. אולי התכוון לכך שבמקור ט"ו באב אכן אינו חג של אהבה זוגית אלא של אהבה בין השבטים השונים בעם ישראל. בהיסטוריה שלנו זה היום שבו הוחלט, אחרי פיצול כואב, שהשבטים יחזרו להתחתן זה עם זה, והאחדות חזרה.

הוא המשיך כך: "כשאנשים באים להופעות, דואגים לערב פנוי, בייביסיטר, מתלבשים יפה ובאים, הם עושים את זה כי הם מאמינים לי. ואני לא יכול לנצל את זה שאני בעמדה כזו, כשהלב שלהם פתוח אליי, ולהחדיר את דעתי הפוליטית. המוסיקה מחברת וזה ערך קדוש בעיניי. שהפוליטיקאים ימשיכו לפלג ואני אשתדל תמיד רק לחבר. התפקיד שלי לרכך לכם את הלב, לא משנה מה דעותיכם, כדי שנוכל לדבר אחד עם השני, ואחרי הופעה זה הרבה יותר קל. אז שאני אצור פילוג ביניכם?".

פרשננו אברהם טל, תודה.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".