"אוטוטו היא תתבגר וזה יעבור לה, נכון?"

מכירים את זה שאתם הולכים במסלול

של החברה להגנת הטבע, ומחפשים את הסימון?

זה שיורה לכם ימינה או שמאלה,

ויעניק לכם את הוודאות שאתם במסלול הנכון?

הלוואי שהיה לנו סימון גם במפה שלנו,

במסע הארוך והמסלול המאתגר,

של היותנו הורים לנוער מתמודד.

"תוך כמה זמן דברים אמורים להסתדר?".

"זהו, זה השיא? מכאן היא תתחיל להשתפר?".

"אוטוטו היא תתבגר וזה יעבור לה, נכון?".

אלו שאלות ומשאלות לב של הורים נורמאליים

שרוצים לדעת מתי הסיפור הזה ייגמר

ומתי החיים יחזרו למסלולם המוכר.

כשפגשתי את זה שוב ושוב,

בפגישות הייעוץ שלי מול זוגות הורים,

הבנתי שאולי כדאי לכתוב על זה,

כי עצם הבנת שלבי המסע ואבני הדרך

שמסמנים לנו את ההתקדמות ואת התהליך,

יכולים מאד להקל, ולהעניק לנו אויר לנשימה.

אני מאמינה שכאשר ישנה בהירות הדרך,

יש יותר כוח ואנרגיה.

אנחנו לא מבזבזים את הכל מיד בהתחלה,

כי אנחנו לא נמצאים כל הזמן דרוכים

בציפייה שכל רגע "זה כבר ייגמר".

כשיודעים שהמסע הזה ייקח זמן,

אנחנו לומדים לראות את הנופים שבדרך,

ולפתח כושר סיבולת ועוד כמה דברים חשובים

ויקרים, שלא היינו יכולים לרכוש, בשום דרך אחרת.

עצם הידיעה שאנחנו בתהליך

והוא ייקח זמן (והרבה),

מאפשר לנו לקחת אויר. והרבה.

אנחנו לא נגמרים מזה שהעניין מתארך,

אלא מפנימים לאט לאט, שאנחנו בדרך,

ולא ממהרים לפתור או להרוויח שקט,

אלא מחפשים להגיע לשביל הנכון, שיסלול לנו

את הדרך לקשר. לריפוי. לשלווה.

אפשר לומר שהורה שמבין שהילד שלו

עזב את הדרך / הבית / הקשר,

מרגיש שהוא עובר תהליך מקביל

לתהליך שעובר כל מי שעובר "אבל".

למה אני מקבילה את מה שעובר עלינו ל"אבל"?

כי כל הורה שעובר טלטלה שכזו, חווה בתחילת הדרך

שלב של עצב וצער עמוק, על כך שכל מה שהוא בנה,

החלומות שהוא רקם, לא נשאו את הפרי שהוא ייחל.

הצער והכאב על כך שכל התהליך שאנחנו כהורים עברנו

(קל וחומר הורים שמסרו נפש לחזור בתשובה,

או לעשות ויתורים קשים אחרים למען חינוך הילדים)

אולי היה ח"ו לחינם.

לא רק שלא רואים נחת, מקבלים את ההיפך הגמור (כרגע):

צער, אכזבה, כאב עמוק ותחושת אובדן.

איבדנו את מה שחשבנו שהיה לנו,

או שאמור היה להיות לנו.

יש כאן משהו אחר,

והוא כל כך שונה מכל התוכניות,

הציפיות והתפילות, שאנחנו מוצאים את עצמנו

עומדים מול שוקת שבורה.

הבור ריק. אין בו מים.

קפלו את כל הרגשות הקשים האלו

במילה אחת וקבלו את ההגדרה של "אבל":

הפסד. חיסרון. צער. אובדן.

אין דרך חזור למה שהיה קודם.

כל הורה שנמצא במקום הזה,

מכיר את התחושות האלו מקרוב.

הן קשות מנשוא, והן מציינות את אבן הדרך הראשונה.

כאן מתחילים. מכאן יוצאים למסע.

בכיוון אחד, קדימה וגבוהה.

הגעתם לנקודה הזו?

זה הסימן שנבחרתם לצאת לדרך

באחד המסלולים המאתגרים והקשים ביותר שיש,

ועם זאת, למיטיבי לכת בלבד.

חשוב להבין,

שבתהליך אבל, מכל סוג שהוא, ישנם 5 שלבים:

הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה (תיקון).

נדון ונרחיב בע"ה על כל אחד מהם בטור נפרד,

כי כל אחד מהם הוא ציון דרך חשוב,

ואי אפשר לדלג על שלבים. כך הנפש בנויה,

וזו הדרך שלה להתמודד עם הקושי -

בהדרגה. ההדרגתיות מאפשרת שפיות

והסרה מושכלת של הגנות ופחדים

והתמודדות בריאה ונכונה עם המצב.

היום נדבר על השלב הראשון -

שלב ההכחשה.

לפני כשבועיים, מסרתי הרצאה

לצוות מטעם מחלקת הנוער של העירייה.

כשחיכיתי לתחילת ההרצאה,

ראיתי על שולחן בצד כוסות חרסינה מקושטות

וארוזות בצלופן, ועל כל כוס שם של בחורה אחרת:

שרה, נחמי, יהודית, רבקי, גיטי, איידי, רחלי ועוד.

הלב שלי נצבט. מאחורי כל כוס כזו,

שבאה כאות הוקרה על סיום שנה במסגרת לנושרות,

יש אבא ואמא. שהתפללו לקבל את הילדה הזו.

שגידלו אותה באהבה ומסירות אין קץ,

שהתפללו עליה שתגדל ליר"ש ובן תורה,

ועכשיו מוזמנים לכאן, לחגוג איתה סיום שנה,

כשהיא במכנס גי'נס במקרה הטוב, ובמינימום לבוש,

במקרה הגרוע.

ויש ביניהם, פעמים רבות,

כעס ומרחק גדולים בלי שום גשר באופק.

"למה ההורים מכחישים וכועסים כל כך?",

שאלה אותי אחת מנשות הצוות.

הסתכלתי עליה, צעירה שעדיין לא גידלה מתבגרים,

וחשבתי לעצמי, שאף אחד לא יוכל באמת להבין,

כל עוד הוא מתבונן על המסע שלנו מבחוץ.

מי שלא עובר את זה על בשרו,

לא יכול להבין עד כמה זה שורט,

פוצע, מדמם וכואב.

התגובה הטבעית של מנגנון ההדחקה האנושי

עובד כך, שכאשר אנו עומדים בפני שבר / אובדן המוכר,

המנגנון שלנו עובר להדחקה באופן אוטומטי.

"זה לא יכול להיות!",

"זה לא באמת קורה לנו",

"זו לא הבת שלי שראית עם קצר, בטח התבלבלת",

"לא יכול להיות שהבן שלי במגרש הרוסים, לא טעיתם בכתובת?",

"הסמינר טועה, הם סתם מעלילים עליה, נכון?",

"צ'יק צ'ק, העניין מסתדר",

"היא תעבור מסגרת ויהיה לנו שקט",

"קצת הדרכת הורים והכלה, והיא תחזור למה שהכרנו",

"עוד קצת גבולות והוא יבין שלא זו הדרך",

"הוא יקבל את הכאפה שלו ואז יחזור על ארבע".

מכירים את המשפטים האלו?

אלו הם משפטים שכולנו השתמשנו בהם או חשבנו אותם,

בתחילת המסלול. כמה רצינו להאמין,

שהכל טעות.

שנתעורר עוד מעט מהסיוט הזה,

לא באמת יכול להיות שזה קורה לנו.

לא רצינו ולא יכולנו לחשוב

כמה ארוך או מתיש זה יהיה,

או כמה מתגמל זה יכול להיות,

כשנגיע לאזור של פסגות ההרים.

בתחתית ההר, כשהכל בלגן,

ואבנים נופלות לנו בחבטות על הראש,

כל מה שאנחנו יכולים לחשוב הוא -

"קחו אותי מכאן, זה עלול להרוג מישהו".

מאמינה שאם אתם כאן,

אתם כבר מזמן לא בשלב ההכחשה,

אלא עמוק במסע, עליו נרחיב יותר

בפרקים הבאים בע"ה.

חשוב להכיר את השלבים.

כי אני מאמינה שאתם פוגשים הורים / חברים שפונים אליכם

וצריכים את הכתף / האוזן הקשבת שלכם.

לפעמים יש גם פערים בין בני זוג,

כל אחד מהם נמצא בשלב ובקצב שונה,

והבנה של התהליך מאפשרת לנו לכבד את זה ולאפשר מרחב.

חשוב להבין, שאם אתם פוגשים הורים אחרים

שרק עכשיו יצאו לדרך, והם כועסים ומכחישים

ולא מבינים את התמונה, זה בסדר.

אין דרך אחרת לעכל את השינוי ואת הסערה.

הם זקוקים, בדיוק כמונו,

לרכות, הבנה והרבה חמלה

ומרחב של כבוד, לכאב ולטלטלה שהם עוברים עכשיו.

הייתם שם, אתם יודעים על מה אני מדברת.

אבן הדרך הראשונה, הכחשה,

היא אחד השלבים הקשים באמת:

הבהלה הזו, שעלינו לאבד כל כך הרבה,

בשביל להסכים לקבל משהו אחר,

טוב יותר בע"ה, בהמשך הדרך.

זה לשמוט ולשחרר את הכל.

זה דורש הרבה אמון ואמונה,

הכנעה וענוה.

ואלו נרכשים ללא קיצורי דרך,

ורק לאורך ולעומק,

המסע.

נעמי סובול היא מנהלת ארגון אהבת עולם, וכותבת הספר "סדקים של זהב".