פרשת ראה: החיים הם כביש של שני נתיבים. באיזה מהם תבחרו?

חמישים וחמש מצוות כתובות בפרשת "ראה". ההקדמה לכל המצוות היא הפסוקים הראשונים בפרשה: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה, אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹת השם אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹת השם אֱלֹהֵיכֶם" (דברים י"א, כ"ו-כ"ח).

משה רבנו מקדים את ההקדמה הזו, משום שהוא מודע ל"חוסר השוויון" לכאורה בין הברכה לקללה, בין שמיעה לדבר השם לאי שמיעה, בין יצר הטוב ליצר הרע.

היצר הרע מפתה את האדם לבחור בחיי נוחות והנאות גשמיות על פני בחירה בעול המצוות. היצר הרע "משלם" לאדם ב"כסף מזומן", שהרי הרשעים מקבלים את "שכרם" בעולם הזה, ואילו היצר הטוב "משלם באשראי", שהרי הצדיקים מקבלים את עיקר שכרם רק בעולם הבא. הרע נדמה כמעט תמיד מתוק יותר מאשר הטוב, כך שבהחלט לא קל לבחור בטוב.

לכן מדגיש משה את הצורך לראות רחוק, לראות את הנולד, והוא אומר לאדם – דע לך שיש ברכה ויש קללה, צריך להתאזר בסבלנות ולבכר את הטווח הארוך על פני הטווח הקצר.

המדרש (ילקוט שמעוני תחילת הפרשה) ממשיל את הבחירה לשתי דרכים שעומדות בפני האדם – דרך אחת תחילתה קוצים אולם סופה מישור, ודרך שניה שתחילתה מישור אך סופה קוצים. תמיד צריך לחשוב על סוף הדרך.

הגר"א (אדרת אליהו, ראה) כותב, שהסיבה שהתורה כותבת "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה", ולא טוב ורע, משום שטוב ורע או חיים ומוות הם מידיים, ואילו "ברכה" ו"קללה" הם מושגים עתידיים שדורשים מהאדם סבלנות כדי לראות את ההתפתחות שלהם ולאכול מהפירות שלהם.

משה מחדד לעם ישראל את מה שלא רואים בהשקפה ראשונה - דעו שהחיים הם כביש של שני נתיבים. כל אחד מקבל בחירה חופשית האם לנסוע בנתיב זה או בזולתו, אבל שלא תטעו: דרך אחת מובילה לברכה ודרך אחת מובילה לקללה.

הגר"א מדייק את המילה "רְאֵה", שנכתבה בלשון יחיד, בשונה מהמשך הפסוק שמדבר בלשון רבים, והוא מסביר שהשינוי הזה מלמד את האדם להיות עצמאי ולא ללכת כמו עיוור אחרי העדר. "ראה" את דרך האמת וצעד בה נגד הזרם הטועה. אל תחשוש מללכת לבד.

*

ה"אור החיים" הקדוש כותב משהו מופלא על פסוק זה.

כשמשה רבנו אומר "ראה אנכי נותן לפניכם היום", מתכוון משה על עצמו ולא על הקדוש ברוך הוא. משה אומר לעם ישראל – תראו אותי. כלומר. משה מלמד כלל חשוב מאוד לכל מי שמעביר מוסר לאחרים: אין לתת עצות כאדם זר שלא מביע אמפתיה לשומעים, אלא יש להוכיח מתוך הבעת הזדהות. מדוע? משום שתוכחה, מעצם טבעה, מאיימת על השומע. כשמישהו מקבל תוכחה, הטענה הראשונה שלו כנגד המוכיח היא – האם אתה מבין אותי? האם היית פעם במקום שלי? איך אתה, שנולדת קדוש וטהור, מבין את ההתמודדות שלי ואת המחיר שעלי "לשלם" עבור השינוי הנדרש? האם אתה – משה, מכיר את העונג שברע שאתה ממליץ לנו לאמץ את הברכה?

משה מדבר מנקודת המבט של עם ישראל ואומר להם: התנסיתי בעצמי במה שאני תובע מכם. משה אומר: "ראה אנכי" – על עצמו, כלומר, אנכי "נמצא על השולחן" ואני מדבר מניסיוני האישי. משה לא נולד כמלאך, הוא לא חי חיי פרישות נטולי ניסיונות, אלא הוא טעם את העולם במלוא עוצמתו: הוא גדל בבית החשוב בעולם - בית פרעה, הוא זכה לעושר והוא התמודד בעצמו עם אתגרים גדולים, וממרום ניסיונו הוא אומר: האמינו לי, הבחירה היא אמנם חופשית, אבל המחירים שונים לחלוטין. זאת ברכה וזאת קללה. משה מכיר היטב את העולם הזה, ומתוך ניסיונו האישי הוא אומר לעם ישראל – אני יודע היטב על מה אני מדבר, אני מבין אתכם מצוין, ומתוך ההבנה הזו אני ממליץ לכם – תבחרו בברכה (מומלץ לעיין בלשונו של האור החיים).

זהו מוסר השכל גדול. לפני שאנו מוכיחים אחרים ומלמדים אותם מוסר – אם זה בין בני זוג, בין הורים לילדים, מורה לתלמידיו או אדם לחברו, הכלל הראשון הוא להיות אמפתי. אל תדבר רק בשם הצדק אלא תיקח בחשבון את נקודת המבט של השומע. תנסה לעמוד במקומו ולהבין את אשר הוא חווה.