סיון רהב מאיר: כל ההתחלות קשות? גם כל הסיומים. אל תתייאשו

כולנו מכירים את התופעה הזו: ערמת ספרים ליד המיטה שאת כולם התחלנו לקרוא ולא סיימנו, מסך מחשב מלא בכרטיסיות פתוחות במקביל, חדר כושר שנרשמנו אליו עם המון מוטיבציה ונטשנו.

ברור לנו שזו לא הדרך הנכונה. בפרשה שקראנו בשבת משה רבנו מזהיר את העם: "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת". רש"י מתעכב על המילה "כל", ודורש מאיתנו שלמות בעשייה. כך הוא מסביר את הפסוק: "אִם הִתְחַלְתָּ בְּמִצְוָה – גְּמֹר אוֹתָהּ!".

אם התחלת במשימה בעלת ערך – אל תזנח אותה אחרי שחלפה ההתלהבות הראשונית. הרי בכל דבר משמעותי יגיע בוודאי שלב שבו תידרש למאמץ והשקעה. ייתכן ויתגלו סיבוכים בדרך, סביר להניח שחלק מהדברים שתידרש אליהם יהיו אפורים ומשעממים ואולי סתם תתעייף.

לכן, אל תיתן לדברים לבלבל אותך ולגרום לך לוותר ולקפוץ לפרויקט הקורץ הבא. אל תשאיר כרטיסיות פתוחות בחיים. תתמקד במשימה שלפניך, תתמסר אליה, תתמיד ותשקיע בה עד שתביא אותה לידי מימוש.

אתם מוזמנים לחשוב על משימה אחת בחיים שבה תרצו ליישם את הכלל הזה: "אִם הִתְחַלְתָּ בְּמִצְוָה - גְּמֹר אוֹתָהּ!".

לזכר חן אמיר, שנהרג בפיגוע בתל אביב

יותם מקהילת "ראש יהודי" בתל אביב כותב:"אני זוכר אותו. מסתכל בפנים של חן אמיר, הסייר של עיריית תל אביב שנהרג הערב בפיגוע, ומזהה אותו.

"הוא וחבריו הגיעו על אופנועים לפחות שלוש פעמים לכיכר דיזינגוף כדי לאבטח אותנו בתפילת ליל שישי. באחת מהפעמים זה היה בתקופת פיגועים. הוא היה חייכן ולבבי ועם עיניים טובות. פעם אחת אמר לי משהו בסגנון: 'אחי אל תדאג, אנחנו פה ושומרים עליכם ולא הולכים עד שתסיימו'.

באחד מערבי שישי ניגשתי אליו ואל חבריו בכיכר והצעתי להם שאעשה להם קידוש ליל שבת. הם שמחו, והוא לקח ממני כיפה ואמרנו יחד את הקידוש בעיניים נוצצות.

"אנחנו לא יודעים כמה אנשים טובים ומסורים חיים לידינו ביומיום.

"אנחנו לא יודעים כמה אנשים הוא הציל הערב.

"בשם הרבה תל אביבים ששמרת עליהם בכל כך הרבה אירועים שונים, תודה, חן".

פילטר חדש

התארחנו בבית של סטפני ודיוויד סוקול במהלך מסע הרצאות בארצות הברית. חשבנו שהם זוג אמריקאי מן השורה, אבל אז שמתי לב לשיחות הזום שסטפני מנהלת עם ישראל יומם ולילה: "רגע, לתת לנשים ארוחת ערב לפני שיוצאים עם סירה לכנרת או אחרי?", היא שאלה, וגם: "מי המדריך הכי מרגש לסמטאות של צפת?".

התברר לי שכמעט את כל זמנה היא מקדישה לפרויקט חינוכי מדהים, שמביא לישראל בכל קיץ נשים יהודיות מארצות הברית. התנאי להצטרפות: נשים שמעולם לא היו בארץ. וואו. זה אחד הדברים החשובים ביותר שאפשר למען עתיד העם היהודי.

השבוע זכיתי לפגוש אותן בישראל. ברוב המקרים, הן כבר היו בקנדה ובלונדון, אבל מעולם לא ביקרו כאן. עכשיו כן. הן טיילו בירושלים ותל אביב, קיסריה ומצדה, וכמובן חוו שבת ראשונה אי פעם בישראל כולל קבלת שבת בכותל. אבל התגובה המרכזית שלהן מהביקור הפתיעה אותי.

"אנחנו מעלות תמונות לרשתות, וכל מי שרואה אומר שמעולם לא נראינו כל כך זוהרות", הן אמרו. "בעלי אמר שאף פעם לא ראה אותי עם כזה חיוך, הילדים שלי אמרו שאף פעם לא נראיתי שמחה כל כך".

זה לא פילטר במצלמה או באינסטגרם, זה פילטר ושמו ארץ ישראל. הבית שלהן. הרי בשבת הראשונה שלהן בישראל קראנו בפרשה:"אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ".

תודה לסטפני ולקבוצה על הזכות להיפגש. הלוואי שמיליוני אחים ואחיות יזכו לבוא הנה ככה, והלוואי שגם אנחנו – בשיא עונת הטיולים בארץ – נתרגש ככה מהפילטר הזה.

שבע מילים של מהפכה

זה לא רק פסוק, זו תפיסת עולם שלמה. המילים הראשונות בפרשת השבוע, פרשת ראה, מציגות לנו עקרונות חשובים לחיים, במשפט אחד. נלמד אותו ביחד: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה".

רְאֵה – לשון יחיד. אלוקים פונה לכל אחד באופן אישי ומבקש ממנו שיראה, שיעצור להביט בעיקרון הגדול הזה.

אָנֹכִי נֹתֵן – אל תזרוק אחריות על אחרים, אני נותן לך את היכולת לפעול בעולם הזה.

לִפְנֵיכֶם – מלשון יחיד ("ראה") עברנו ללשון רבים ("לפניכם"). כי כל פעולה קטנה שלך משפיעה על הכלל. אל תהיה מנותק. אתה קשור לציבור.

הַיּוֹם – לא לפני אלפי שנים במדבר אלא כעת, היום, הרגע. בכל רגע אתה בוחר איך לפעול. זו לא היסטוריה, זו אקטואליה, זה מה שקורה עכשיו.

בְּרָכָה וּקְלָלָה – הבחירה החופשית בידך, בין ברכה לקללה, בין טוב לרע. נכשלת ובחרת לא נכון? חזור מילה אחת אחורה ותיזכר שהיום ובכל יום, אפשר להתחיל מחדש.

מוזמנים לקרוא עכשיו שוב את הפסוק הזה. בהצלחה.

מת מצווה

"שלום סיון, כאן דובי שחור. אולי מישהו יקרא וירצה להצטרף. אתמול נפטר יהודי בשם דוד בילינקוב, הוא נפצע במלחמת יום הכיפורים ולמעשה המלחמה לא הסתיימה עבורו עד היום.

"דוד היה ערירי, ללא כל קרובי משפחה, בן 83. הוא התייתם מאימו בגיל חמש. במלחמה נפגע בראשו, וחצי מגופו היה משותק עד סוף ימיו. אחרי המלחמה היה צריך ללמוד הכל מחדש, כולל קריאה.

"למרות הפציעה הקשה, ואף על פי שלא הייתה לו משפחה, הוא היה אדם עם מצב רוח טוב, שלא התלונן ותמיד שאל בשלום אחרים.

"במשך עשרות שנים הוא היה מתארח בכל שבת אצל השכנים שלו בשיכון ד' בבני ברק, משפחת בודנהיימר, סבא וסבתא של רעייתי.

"בזיכרוני, דוד גורר את עצמו בקושי, לשבת בשולחן השבת, בכל שבוע. עוד רבים מבני השכונה דאגו לדוד לאורך השנים, כל אחד בצורה אחרת.

"בשנים האחרונות היה בבית אבות בפתח תקווה. הוא דאג לשלוח משם כסף לצדקה, כדי לדאוג בחזרה גם לאחרים.

"אתמול בהלוויה הוא חזר לשיכון שכה אהב. רבים רבים מבני השכונה חזרו אליה גם, כדי לחלוק לו כבוד אחרון, לדמות המיוחדת שהייתה חלק מהנוף כל השנים. בהספדים דיברו על אופיו הטוב ועל כך שלא התלונן, על החברתיות שלו, על זיכרונו המדהים (זכר כל יום הולדת של הילדים שלנו) למרות שאחרי המלחמה זיכרונו נמחק והוא למד מחדש את הא'-ב', כמו רבי עקיבא בגיל 40...

"לפעמים אנחנו שומעים על מישהו שנפצע באירוע ביטחוני, ואחרי כמה שעות או ימים זה יורד מסדר היום הציבורי. השנה מציינים 50 שנים עגולות למלחמת יום כיפור והנה יהודי אחד, דוד, שסחב את הפציעה 50 שנה.

"במודעת האבל נכתב 'מת מצווה הכל קרוביו'. נפטר שאין לו קרובים – כולנו קרובים שלו. התחלנו כמה יוזמות ללימוד תורה לעילוי נשמתו, והציבור מוזמן להצטרף בכל רעיון ודרך, לעילוי נשמת דוד עוזר בן יצחק".

פק"ל אהבת חינם

בוקר טוב מחיספין, רמת הגולן. לא ידעתי איך לתאר את כל היופי שראיתי פה השבוע, של אנשים ושל נופים. יש תנופת פיתוח מדהימה בגולן, ישראלים מכל המגזרים ותיירים מכל העולם שמטיילים ביחד, ושלווה מיוחדת באוויר. ואז הגיעו המילים האלה, שכתב איש אלמוני.

במעיין נוב, כמו בעוד הרבה מקומות בארץ, הוצב "פק"ל רִנה", לזכר הנערה רִנה שנרב שנרצחה בפיגוע. יש שם גזייה, קפה, תה, סוכר, חטיפים, ספר לימוד ובקשה מנומסת לשמור על הניקיון ולא להשתמש בפק"ל בשבת. וכך כתב אחד המבקרים במחברת שנמצאת בפק״ל:"אני יושב לי פה בין העצים, הרוח מלטפת את פניי כמו אמא המלטפת את בנה... הכול כל כך יפה ומלבלב. הקפה שעשיתי פה היה הקפה הטעים ביותר ששתיתי. לא בגלל הקפה, אלא בגלל התחושה הנהדרת שמישהו דואג לך ואוהב אותך למרות שלא נפגשתם מעולם. אהבת חינם. פשוט מחמם את הלב. תודה".

ואז ליד המחברת ראיתי את ההסבר שכתבה המשפחה של רִנה, וגיליתי שזהו בדיוק היום שבו היא נרצחה, כ"ב אב. ארבע שנים.

בשורות טובות.