סיון רהב מאיר: הסיפור הוא כבר לא סעיפים של חוק כזה או אחר, הסיפור הוא הפחד

1. פחד. חרדה. בהלה עד כדי שיתוק. אלה המילים שכתבה לעצמה אורית, פסיכולוגית, מתנחלת, אחרי מפגש הידברות שנערך בימים אלה בין ישראלים ממגזרים שונים. הסיפור הוא מזמן לא סעיפים של חוק כזה או אחר, היא התרשמה בצדק, הסיפור הוא הפחד.

לכן הסיפור הבא חשוב בעיני. תמר גל-שראי היא חברת קיבוץ דגניה א'. דור שלישי למרים ויוסף ברץ, ממקימי דגניה. מאז פרוץ המחאה היא פעילה בהרבה קבוצות שיח ודיון בין שמאל לימין. השבוע היא קיבלה הודעה מצורית ירחי, תושבת בני נצרים. מה כתבה "הדתייה הימנית" ל"חילונית השמאלנית"? היא בכלל לא דיברה על העובדות, אלא על הפחד המשתק, המוגזם. היא לא מסכימה כלל לדעות של חברתה, אבל היא לא יכולה לראות אותה סובלת ככה.

"שלום תמר", כתבה צורית. "בדיוק סיפרנו לבנים שלנו שכאשר אנחנו הדתיים היינו בצד המוחה והמתוסכל מחוסר ההקשבה של הממשלה למוחים (גם בתקופת הסכמי אוסלו וגם בתקופת ההתנתקות), הרבינו בתפילות ואמרנו זה לזה שהשבר הוא חלק מתהליך הגאולה.

"כשהדתיים הרגישו שהממשלה, כמו גם חלקים בחברה הישראלית, לא שומעים את הצעקות שלהם ולא מקשיבים לתסכול שלהם, הם לקחו את המשפט 'עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה' ושרו אותו והבטיחו לעצמם שימשיכו בדרך הארוכה עד שיצליחו לשכנע את הרוב, או עד שאלוקים ישלח כבר את הגאולה.

"ואילו אנשים שמגדירים את עצמם חילונים, ואינם רוצים לפנות לאלוקים ובוחרים לא להאמין בגאולה, נשארים בעיני רק עם התסכול, ולעיתים גם מרגישים בודדים בהתמודדות הזו. אני מצטערת בצערכם כי אני מכירה היטב את ההרגשה הזו כשאתה מוחה, אבל אני מאמינה שמדובר בתקופת משבר אחת מיני רבות שחווינו כאן, היהודים בארץ ישראל, וגם היא תחלוף.

"וגם אם החילוניות 'מצווה' עלייך לא לבטוח באלוקים, את יכולה לבטוח בעם ישראל, שמורכב ברובו מאנשים טובים שרוצים שיהיה טוב ומאחלים רק טוב זה לזה, והמחויבות הלאומית תתגבר על הקרעים, גם אם זה לא נראה כך כעת. שולחת לך חיבוק וירטואלי, צורית".

תמר לקחה נשימה, העתיקה את הטקסט כולו לקבוצת הידברות שהיא פעילה בה בווטסאפ, והוסיפה כמה מילים משלה: "חוכמת הלב של צורית חיממה את שברי לבי. היא, ואתם כמותה, נותנים לי חרך של תקווה ליכולת למצוא שביל זהב של שותפות. שתהיה לכולנו שבת של שלום ונחמה".

2. "שבת היא לא בעיה, היא פתרון. היא לא משהו שצריך להסתדר איתו כדי להיות מדינה נורמלית, הוא הערך המוסף שמייחד את המדינה הזו", כך הסביר לי הרב ד"ר זאב וורן גולדשטיין. נפגשנו בירושלים. הוא הגיע כאן להשקת הספר החדש שלו "שבת – יום לברוא את עצמך".

גולדשטיין הוא הרב הראשי של דרום אפריקה, בעל דוקטורט במשפט חוקתי ומומחה בזכויות אדם ובנושא האפרטהייד.

"הזהות היהודית בעולם עומדת היום על שלושה עמודים – עמוד הציונות, עמוד השואה ועמוד האנטישמיות הנוכחית", הוא מסביר. "אבל אני פוגש את הצעירים בדרום אפריקה ובכל העולם ורואה שזה אולי הספיק לסבא ולסבתא שלהם. להם – זה לא מספיק. הם רוצים יותר. הם רוצים רוח, השראה, קדושה. אנחנו חייבים להוסיף לזהות היהודית העולמית עמוד נוסף – עמוד השבת. לא רק להתמודד עם בנייה פיזית של מדינה, לא רק להילחם ב-BDS, אלא לעלות קומה. לא נילחם בהתבוללות בהצלחה בלי לגעת בשבת, בשורש היהדות. לא נצליח להעביר לדור הבא יהדות נטולת שבת".

את הפיילוט הוא עשה בדרום אפריקה. הוא יזם שם את פרויקט השבת העולמית, שאליו הצטרפו עם השנים מיליונים, פעם בשנה, בכל העולם. "יש קהילות שבהן השבת הופכת לטרנד. זה יותר מתקדם לסגור סלולרי ולהיות לא זמין ליום אחד. זה נפלא לקבוע מראש עם חברים, להכין אוכל טעים מראש. לא בגלל העולם הבא, בגלל העולם הזה. לעבור מראייה דו ממדית לראייה תלת ממדית פעם בשבוע".

הספר מעוטר בהמלצות נלהבות גם של בכירי הרבנים, גם של השחקנית מים ביאליק, גם של פרופ' דן אריאלי וגם של הנשיא הרצוג. לדברי גולדשטיין, השבת תועיל לנו גם בששת ימי המעשה, אפילו לפתור את הקונפליקטים בינינו. "המטרה שלי היא שנסתכל על העולם כל השבוע בעיניים של שבת. לקבל מהיום הזה ענווה, חוכמה, ביטחון, אופטימיות, משמעות. בסוף, היצירה הכי גדולה שניצור בחיים שלנו היא אנחנו עצמנו. מי שמחובר 24/7 לרשתות ולחדשות, לא יוצא לרגע מהלופ להתבוננות רגועה, מהצד. איך אפשר לצאת ככה למקומות חדשים, למצוא פתרונות יצירתיים?".

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".