"ימי השבע ברכות שלנו הפכו לשבעת ימי אבל, כל החיים השתנו"

כששלי ארליך, אליענה רחמים, מעיין אפרתי והלל פלג עולות יחד לבמה, יש חשמל באולם. קשה לדעת אם זו העלילה המרתקת בהצגה שהן ממחיזות, או שאולי כישרון המשחק הנדיר שארבעתן התברכו בו, ואולי השילוב המעניין שלהן כארבע אחיות שמציגות יחד, מה שבהחלט נחשב נדיר ומיוחד מאוד.

רק אחרי שמתוודעים לסיפור האישי שלהן, מבינים את הסוד הגדול שמסתתר מאחורי הצלחתה של ההצגה 'תעשי מקום'. כי זו לא עוד הצגה, אלא היא מבוססת על סיפור אישי שחוו ארבעתן יחד, ובעצם על החיים שלהן.

קרדיט תמונה: אריק שפירא

החיים משתנים

"אנחנו ארבע אחיות", פותחת ומסבירה שלי, "גדלנו להורים שעשו עלייה מדרום אפריקה ומארה"ב לישראל והתגוררו בפתח תקווה – משפחה של ארבע בנות ובן. הבית שלנו היה תמיד מוזיקאלי מאוד, עם הרבה זמירות שבת בשולחן, אבא שאוהב מאוד לשיר ואמא דומיננטית. היו בבית המון צחוקים ושמחה.

"לפני כ-11 שנים, החיים שלנו השתנו ב-180 מעלות. היה זה דווקא בתקופה הכי משמחת בחיים שלי, כשהיינו בדרך לשבע ברכות שלי, בשבוע שבו התחתנתי. אני אמנם הבכורה במשפחה, אך אליענה ומעיין התחתנו לפניי, וכשאני התחתנתי הייתה שמחה גדולה. השבע ברכות היה אמור להתקיים אצל דודים בפתח תקווה וכולנו יצאנו לדרך. אני נסעתי עם בעלי ואחותי הקטנה הלל, אחיותיי הגיעו ברכבים נפרדים, ואילו אחי יונתן שלמד אז בישיבת 'מקור חיים' בגוש עציון היה גם כן בדרכו לאירוע. הוא ירד בצומת חשוך בין ראש העין לאלעד, ביקש לחצות את הכביש, אך נפגע על ידי אחת המכוניות ונהרג במקום. אנחנו באותה עת היינו סמוכים מאוד למקום התאונה, ואני זוכרת שדובר על כך שנאסוף את יונתן בדרך, אך הוא לא ענה לנו לטלפון. בינתיים נוצר פקק גדול, אמרו לנו שהתרחשה תאונת דרכים, אך לרגע לא שיערנו שזה קשור אלינו.

אילוסטרציה: shutterstock

"הגענו לבסוף לשבע ברכות והתיישבנו סביב השולחן. מהרגע הראשון היה ברור שמשהו התרחש. ההורים שלי הגיעו גם כן, אך אפילו לא התיישבו, אלא ישר נכנסו למטבח וניסו להבין מה קרה, כי עדיין שום דבר לא נאמר להם ברורות. סביב השולחן היה מי שניסה לשיר ולומר דבר תורה, אך האווירה הייתה מתוחה ואף אחד לא הצליח לשמוח. בכל פעם שנשמעה דפיקה בדלת כולם קפצו. בסופו של דבר הוריי עזבו הכל ונסעו לבית החולים, כי נאמר להם שרק שם יוכלו לקבל תשובות, ואילו אחותי אליענה ואני נשארנו בשולחן ושכנענו זו את זו ש'בטוח שהנורא מכל לא קרה'. חשבנו שאולי יונתן נפל, אולי הטלפון הנייד נפל לו מהכיס, או שהוא עלה על טרמפ ונסע בטעות לכיוון אחר. לא היינו מסוגלות להעלות בדעתנו שיונתן בן ה-17 שהיה תמיד מלא כל כך בחיות, לא יהיה אתנו עוד. אבל לבסוף התגלתה האמת הנוראה מכל, ובאותו לילה הבנו שהחיים שלנו משתנים לגמרי, וכל אחת מאתנו, האחיות, יצאה למסע שלה, מסע של התמודדות עם הצד הקשה והמורכב של החיים".

שלי לוקחת נשימה עמוקה, ואז מוסיפה: "במקרה שלי חוויתי את הקיצוניות באופן המוחשי ביותר, כי שבעת ימי השבע ברכות הפכו לשבעת ימי אבל, ובעצם הייתי צריכה להתוודע להרבה מאוד הלכות שאני חושבת שכמעט אף אחד לא מכיר ברוך ה', וטוב שככה. כך למשל נאמר לי שלא חלים עליי דיני אבלות, אלא רק אחרי תום ימי השבע ברכות, ושאפילו אסור לי לעשות 'קריעה'. מכיוון שהלוויה של יונתן הייתה בערב פורים ממש, בתענית אסתר, היו גם הלכות ספציפיות לגבי החג ואופן נתינת משלוחי המנות, גם היה אסור לאנשים 'לנחם' אותנו כאבלים אלא רק 'לבקר' אותנו. אני זוכרת שהיה עלינו לאכול סעודת פורים, אך לא באמת היינו מסוגלים, אז אכלנו באיזה מקום מאחורי הבית, וכשבברכת המזון הוספנו את הברכות של השבע ברכות ממש נשברתי. הרגשתי שזה כל כך הזוי – מצד אחד להיות באבל כבד, ומצד אחר להתברך לרגל השבע ברכות. גם לאחר מכן, כשאנשים באו לנחם, הם אמרו לי בנשימה אחת: 'המקום  ינחם אתכם', וגם 'מזל טוב', וזה היה נשמע כל כך בלתי אפשרי, שילוב שהלב לא מסוגל להכיל.

"והאמת היא שבכך בדיוק עוסקת ההצגה שאנחנו מעלות, כי היא מדברת על המקום הקונפליקטי והמתנגש הזה, על המקום שבו אנחנו מוצאים את עצמנו בעולם כשאנו צריכים להחזיק את עצמנו שפויים בזמן של צער הכי גדול שיש, וצריך ללמוד כיצד לחיות בתוך זה".

צער ושמחה בערבוביה

"אני לא הייתי כלה בזמן התאונה, הייתי 'רק' אחות של הכלה", מספרת מעיין אפרתי, היוזמת העיקרית של ההצגה. "אבל עברתי גם כן מסע לא פשוט והתמודדות גדולה משלי. למעשה, אני חושבת שכל אחת מאתנו האחיות חוותה התמודדות מכיוון אחר, כי שום דבר בחיים לא באמת נשאר כפי שהיה, וזה בדיוק מה שהוביל אותנו ליצור את ההצגה על כך.

"במקרה שלי", היא מספרת, "הייתי סטודנטית למשחק ולתיאטרון בשנה ג'. באותם ימים הייתי בשלב מתקדם מאוד בלימודים, שבו היה עליי להגיש תרגילי משחק ופרויקט של סוף שנה, אבל לא הצלחתי לכתוב שום תוכן שאינו קשור לאבל, אובדן ומוות. כל היצירות שלי עסקו בנושאים האלו, אבל כנראה שבגלל שהכל היה כל כך טרי, עשיתי הכל ממקום פגיע מידי, וזה לא היה נכון. אני זוכרת שבאחת ההזדמנויות העליתי סצנה לפני מבקרי התיאטרון והם נתנו לי בתגובה ביקורת שגרמה לי להתמוטט ממש. התפרצתי ואמרתי להם: 'אבל אני לא משחקת פה, אני בוכה באמת, על החיים שלי', ואז הבנתי בעזרתם שהכל עדיין טרי ושאני לא יכולה לגעת בנושא באופן אומנותי בשלב זה. זה גרם לי להניח את הכל במגירה ולחכות לזמן מתאים. 

"במשך השנים המשכתי לעסוק בתחום המשחק והכתיבה הדרמטית, ועד היום אלו הם העיסוקים העיקריים שלי. גם אחיותיי אוהבות מאוד את התחומים האלו, כולן בעלות יכולת ורבלית, כתיבה, ריקוד ושירה. הן אמנם לא עוסקות בכך ביום-יום, אבל נוגעות מאוד בדבר. במשך השנים הזדמן לכולנו לכתוב על מה שחווינו וידענו שעוד יבוא יום שבו נעבד את החומרים שיהפכו להצגה. שוב ושוב דיברנו בינינו על הקושי שמלווה לאורך כל הדרך – הקונפליקט הבלתי אפשרי בין שמחה לעצב.

קרדיט תמונה: אריק שפירא

"ככל שחלפו השנים הקונפליקט הזה התחזק, שכן מאז שיונתן נהרג חווינו אמנם אבל גדול, אך לצד זאת המשפחה התרחבה מאוד. עוד באותה שנה נולדו נכדים נוספים, כולל נכד שנולד ממש ביום היארצהייט שלו. מצאנו את עצמנו עוברות מברית לימי הולדת, והבית של ההורים התמלא בהמון צחוק, שמחה ונכדים קטנים. היו הרבה טוב ושמחה, לצד האובדן הכי גדול בעולם. לפני כשלוש שנים אחותנו הקטנה הלל התחתנה, ושוב מצאנו את עצמנו בשמחה כל כך גדולה, כשאנחנו מאושרות ומודות, לצד זיכרונות קשים שהציפו אותנו מהחתונה הקודמת וממה שהתרחש בעקבותיה. ככל שדיברנו על כך הבנו שאנחנו לא היחידות שחוות התמודדות מסוג זה".

למה אתן מתכוונות? הרי רובנו ברוך השם לא מתמודדים עם כאלו טרגדיות...

"נכון", מסכימה מעיין, "אבל זה בדיוק העניין, כי אנחנו לא מדברות בהצגה על הטרגדיה של 'אח שלנו נהרג', אלא פונות דרך השראת הסיפור האישי שלנו לכל אדם שחווה אובדן, ולא משנה אם זה בן משפחה צעיר או סבא שנפטר בשיבה טובה. התחושה של קושי להכיל את הצער עם החיים והשמחה, מלווה גם אותו. כך גם במצבים של אובדן עבודה או אובדן של זוגיות, או כל דבר אחר. זהו מסר שמשתמע מהדברים, אנחנו לא אומרות אותו בפירוש, אבל הוא נמצא בעומק הרעיון עצמו".

לתת חיבוק ואמפתיה

איך מצליחות ארבע אחיות להמחיז הצגה אחת?

"זו באמת הייתה חוויה גדולה", נזכרות שלי ומעיין ומחייכות. "זה היה חלון הזדמנויות מדהים עבורנו להיפגש ארבעתנו  פעם בשבוע, כדי לעבד את החומר, לכתוב אותו וגם לבכות יחד", מסבירה מעיין.

"שיתפנו זו את זו בדברים שכל אחת מאתנו עברה, ולא תמיד ידענו זו על זו", מוסיפה שלי, "ומתוך כל הדברים שכתבנו וסיפרנו, התחלנו לבנות משהו שיהיה אפשר לתווך אותו לקהל. בשלב הבא כבר חברנו לבימאית מקצועית – דניאלהבוקריס  ליברמן, מתוך הבנה שאנחנו קרובות מידי לסיפור, ולכן לא נוכל לביים אותו באופן מספיק מקצועי".

"דניאלה הייתה סופר רגישה ומקצועית", מדגישה מעיין, "היא הצליחה ממש להיות אתנו בתהליך הזה, לצלול לתוך הכאב מצד אחד, להיות בצחוק וההומור מצד אחר, ולתרגם את הכל יחד ליצירה אחת גדולה".

במה בדיוק עוסקת ההצגה?

"ההצגה לא מביאה את הסיפור האישי שלנו, אלא היא בהשראתו, מדגישה שלי, "זהו ז'אנר שאינו סיפור עלילתי עם התחלה, אמצע וסוף, אלא מפגש עם דמות מרכזית שעוברת כבר בתחילת ההצגה אבדן מסוים, ומאז היא עוברת בכל התחנות בחיים שלה כאישה, ופוגשת שם את האובדן מזווית אחרת, בין אם בהפיכתה לאמא, בין אם בגידול הילדים ובשמחות, ולאחר מכן כשבתה מתחתנת. היא כואבת, מתגברת, חשה אשמה ויחד עם זאת צורך בהמשכיות, ועוד הרבה תחושות סותרות שכולנו חווינו אותן. בהצגה אנחנו גם רומזות על איך שהדבר פוגש אנשים שבאים לניחום אבלים, מה נכון ומה לא נכון לומר בכאלו הזדמנויות".

מה אתן חושבות שכל כך מיוחד בהצגה שלכן שגורם לה להיכנס ללבבות של אנשים?

"נראה לי שאנחנו נוגעות כאן בנושא שקצת קשה לדבר עליו בחברה הישראלית", מהרהרת שלי בקול. "לצערנו במדינת ישראל מתרחשות הרבה טרגדיות ואנשים שעוזבים את העולם צעירים, אך לחברה אין באמת כלים כדי לדבר על זה ולתת לכך מקום. לפעמים ההרגשה היא שכאשר מתרחש אסון לאומי כמו פיגוע, אז יודעים לכבד ולתת לזה מקום ומשמעות, אבל כשהמוות הוא לכאורה סתמי, כמו תאונת דרכים, מי שומע על כך ומדבר על זה? אנחנו ניסינו לתת לגיטימציה גם לכאלו מצבים, לתת הזדהות, חיבוק ואמפתיה לאנשים שמתמודדים עם כאלו דברים, לתת להם תחושה שרואים אותם".

איך הגיבו ההורים שלכן להצגה? הם ראו אותה?

"בוודאי. היה חשוב לנו מאוד שהם יראו את ההצגה לפני כולם, וכך אכן היה", משיבה מעיין, "הצגנו אותה לפניהם בלבד, תוך כדי שאנו מתלבטות אם אולי לעצור את ההצגה באמצע ולא  להמשיך עד הסוף. בסופו של דבר המשכנו וסיימנו, וההורים היו נרגשים מאוד. הם תומכים בנו, שמחים וגאים בכך שכארבע אחיות הצלחנו להוביל כזה דבר, אך מצד שני ברור שזה מציף אצלם הרבה רגשות כאב. זה לא קל להם, כי גם אחרי 11 שנים הכאב עוד נשאר".

ואיך אתן מרגישות עם הצפת הכאב הזו?

"זה מקל עלינו, עצם העובדה שאנו מרגישות שנתנו ערך מוסף לאחרים, עוזרת גם לנו", מסבירה שלי. "אני חושבת שזהו רגש פנימי שפיעם בכולנו, הרצון להוציא את הדברים החוצה, לחלוק מהתובנות ומהרגשות שלנו".

כנשים דתיות, אתן חושבות שהאמונה סייעה להתמודדות שלכן במשך השנים?

שלי: "אני בטוחה שכן, והיא גם באה לביטוי לכל אורך ההצגה שלנו. אנחנו מדברות הרבה על הפער בין השמחה לעצב, ובין ההמשכיות לחידלון. ברור שנקודת העומק של כל הדברים האלו היא האמונה, כי בסופו של דבר היא זו שמחזיקה ומצליחה להעלות אותנו למעלה. היא זו שגורמת לנו לבחור להמשיך ולצמוח. המסר הזה של האמונה מאוד מהדהד".

"את ההצגה בחרנו לסיים בשיר 'אב הרחמן' של אביתר בנאי", מוסיפה מעיין, "כי הוא מבטא את התחושות הכי פשוטות שלנו – בסופו של דבר, גם בזמנים של נפילה, אנחנו נופלות אל תוך זרועותיו המושטות של אב הרחמן. הוא זה שתמיד אפשר להישען עליו, ורק ממנו מגיע הכוח".

ואי אפשר שלא לשאול – איפה נוכל לראות את ההצגה שלכן?

"בשלב זה ערכנו כמה הצגות פנימיות למטרת פיילוט והתנסות, ובעוד פחות מחודש נעלה את שלוש הצגות הבכורה - בתיאטרון דופן  פתח תקווה, במרכז תרבותא ביישוב אורנית ובמרכז תרבות חריש.  לאחר מכן נצא לפגרה קצרה, כי אחת מאתנו עומדת ללדת, ואנו מקוות להמשיך לרוץ עם זה בהמשך".