סיון רהב מאיר: מה היינו מגלים אם כותרות העיתונים היו מתפרסמות רק פעם ב-100 שנה?

1. ירקו על חגית ריין ברחוב. חגית ריין מאלקנה, אמא של רס"ן בניה ריין שנפל במלחמת לבנון השנייה, חטפה יריקה בפרצוף ברחוב בתל אביב.

כתבתי כאן לפני כחודש על נשים עם כיסוי ראש שהופכות מסומנות. הבאתי כמה עדויות, והצטערתי על כל מייל ומייל שקיבלתי בתגובה. אלה עדיין רק קיצונים, אמרתי לעצמי, אנשי שוליים. זה כמו להתייחס ברצינות לנהג אוטובוס שצעק על נערות. חבל לתת לזה מקום. אבל התגובות האלה לא מפסיקות. זו תופעה, עצובה ומכוערת, גם אם היא זוכה להתעלמות תקשורתית, גם אם בוחרים לדבר רק על דברים אחרים.

"אני מעדיפה לא לדבר על זה", אמרה לי תחילה חגית. "אני עשויה מחומר של פיוס, אני רוצה להוריד להבות. הרי בטנק שבו בניה נהרג היה גם אורי גרוסמן, הבן של דוד גרוסמן. על שניהם אני מספרת בהרצאות שלי בארץ כבר 17 שנה, מאז המלחמה".

בסוף הסכימה לשחזר. היא הגיעה לתל אביב להפגנה של תנועת "הביטחוניסטים" עם דגל ישראל. הם שרו שירי ארץ ישראל, אביגדור קהלני נאם, ואז עבר שם מישהו ושאל אותה אם ההפגנה בעד או נגד הרפורמה. חגית לא גמרה את המשפט, רק התחילה לומר שהיא באה כי היא נגד סרבנות, וקיבלה יריקה בפניה, בתוספת קללות.

"אני עדיין מרגישה שלא נרגעתי מהעלבון הזה. אני מרגישה את זה עד עכשיו. ממש קפאתי במקום, כמו איזו נפגעת של תקיפה. כל כך נפגעתי שבהתחלה לא סיפרתי על זה לאף אחד. עזבתי את האירוע והלכתי מושפלת לרכב שלי. הדרך לאוטו נראתה לי כמו נצח. ואז ישבתי שם וניסיתי לנשום עמוק, עד שנרגעתי קצת. נזכרתי איך אמא שלי הייתה מספרת שברחובות בפולין היו יורקים עליה באופן קבוע בדרך לבית הספר וצועקים עליה 'יהודייה מסריחה' בפולנית. והנה אני כאן בארץ ישראל, ויהודי יורק על יהודייה?".

אחר כך כתבה לי בווטסאפ: "אני באמת כל כך רוצה שנקטין להבות. אני לא שונאת את מי שירק עלי. אני כואבת, אבל לא שונאת. אני יודעת מניסיוני שברגע שמכירים באמת – אוהבים. כולנו צריכים להיות מבוגר אחראי, להזיז הצידה את הקיצוניות הזו".

2. הספר החדש של הרב חיים נבון היה אמור לצאת לאור בפסח. אבל אז הוא הרגיש שפס הקול התקשורתי לא מאפשר זאת. הספר יצא השבוע, והוא מקווה שעכשיו כן אפשר לדבר גם אופטימיות.

"מתקרבים ורבים" (הוצאת ידיעות ספרים) הוא ניסיון לטעון שמעולם לא היינו כל כך קרובים, ולכן אנחנו רבים כל כך הרבה.

הוא פותח בפרופורציה, ביום העצמאות ה-50 לישראל: נתניהו ניצח את פרס, זמן קצר אחרי רצח רבין, רקדני להקת "בת שבע" היו אמורים לרקוד בטקס יום העצמאות וסערה פרצה סביב הלבוש החשוף שלהם בריקוד. החגיגות נערכו בזעף ובמריבות, בטענות שהדתיים מצנזרים את התרבות ומנגד שהתקשורת והשמאל לא מכירים בניצחון הדמוקרטי.

25 שנים חלפו, ונבון טוען שבישראל צמח מרכז כובד דומיננטי, לאומי, מסורתי. היום אנחנו רבים דווקא כי אנחנו מעורבבים.

ישראל ניצחה את המתח בין המחתרות, את הסזון ואת אלטלנה, את ההתנתקות ואת גלי הטרור, ויש בה היום זהות לאומית-מסורתית משמעותית. גלגלצ משקפת את התהליך יותר מגלצ. ערבוב של פופ ורוק עם פיוט, תפילה, מסורת. שיר כמו "שבט אחים ואחיות" שכולו זהות משותפת.

הנס המפתיע ביותר לדבריו הוא הילודה. מדינות רבות גוועות מחוסר ילודה. ביפן נמכרים יותר חיתולים של מבוגרים מאשר של ילדים, הבדידות היא מגיפה, הילדים נעלמים מהרחובות, והמשבר הדמוגרפי שם מבשר כנראה לאן הולכות סין ומדינות רבות באירופה. ובישראל? ילדים זה שמחה. אנחנו בצמרת מדינות ה-OECD, וזה נכון לכל המגזרים. העלייה בילודה כיום היא דווקא במגזר היהודי הלא חרדי. חוקרים בעולם משתאים מחברה שיש בה זהות לאומית חיובית ותודעת שיתוף ואחריות, גם במאה ה-21. פרופ' סקוט ינור אמר על כך: "יש בישראל משהו גדול יותר מהאינדיבידואל. במערב זה כבר לא קיים".

הרב נבון מעיד שהוא עצמו הרבה יותר שמרן מהקונצנזוס הישראלי, שלעתים ממש אינו לרוחו. הוא רואה עצמו מחויב לחלוטין להלכה. ובכל זאת, הוא לא יכול להתעלם מכך שיש פה סיפור גדול ומשותף.

סטיבן פינקר הציע פעם ניסוי מחשבתי: לדמיין איך היו נראות כותרות העיתונים לו יצאו לאור לא בכל יום, אלא פעם במאה שנה. תהליכי הרס מתחוללים מהר, ותהליכי בניין מתחוללים לאט. לכן מבשרות הכותרות בכל יום על אירועים הרסניים – פיגועים, רעידות אדמה, מהומות נזעמות – ולא על תהליכי השיקום והבניין, שנמשכים שנים ארוכות. "אך לעתים קרובות דווקא התהליכים החיוביים האיטיים הם משמעותיים הרבה יותר", הוא כותב, "וכך קורה אצלנו, בלי שנשים לב".

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".