סופה של מדינת ישראל, כפי שהכרנו אותה?

"אני לא יודע איך להגיד לך את זה, דודו", אמר לי איתי הצלם בטון מהוסס. "אבל יום הצילום בתל אביב לא היה משהו בכלל. בכלל לא דומה ליום הצילום בשבוע שעבר, בבני ברק. אתה זוכר שאמרתי לך שבהתאם לקונספט, שאלנו אנשים ברחובות בני ברק מה הדברים הטובים שהם יכולים להגיד על הצד השני?".

"כן", אמרתי. "חזרתם מרוצים מאוד מיום הצילום. אמרתם שאנשים שיתפו פעולה בהתלהבות, אמרו שאנחנו עם אחד, שצריכים להתגבר על המחלוקות. חזרתם עם התלהבות מכמות אהבת-החינם שמצאתם שם. אז מה התפקשש כאן? הרי האנשים בתל אביב יותר משוחררים, פחות חוששים להצטלם. יכול להיות שהייתם שם מעט מדי זמן?".

"איפה, הלוואי", ענה, ונדמה לי ששמעתי אותו מנגב את הזיעה הניגרת ממורד מצחו. "אנחנו כאן כבר 9 שעות בשמש הקופחת, מנסים למצוא אנשים מתל אביב שיגידו משהו טוב על הצד השני, כלומר על הדתיים והחרדים. היו כאן כמה דתל"שים שהסכימו לדבר, או אנשים רוחניים ומתקרבים בצורה כזו או אחרת, אבל מצד שני, הרוב המוחלט של האנשים ברחוב שאמרו לנו: מה אכפת לי בכלל מהחרדים? מבחינתי חילוני, גוי, חרדי, תאילנדי – הם אותו דבר. אני לא מרגיש קרבה אליו יותר מאיזה סיני בקצה העולם. אנחנו חיים כאן ביחד כי נולדנו לאמא יהודייה, שזה לא הדבר הכי מעניין ממילא, וגם כי יש לנו אויבים משותפים. אבל חיבור ממשי איתו או משהו שאפשר ללמוד ממנו? נו באמת. בוא לא נגזים".

סיכמתי עם הצלם יום צילום נוסף בתל אביב, אבל מאז התחושה הזו לא עוזבת אותי. וככל שמסביב מתגברות קריאות הסרבנות, ההפרעה לסדר הציבורי, שביתת הרופאים או אמירות רהב נוסח "אנחנו מחזיקים אתכם", אני מבין – משהו כאן בלכידות, ברעות, באחדות – הולך ונשבר. יתכן שרק מלחמה כלפי האויבים מחוץ תאחד אותנו, אבל יתכן שגם לא, וגם דקה אחרי שידומו התותחים – נחזור להתקוטט ולריב.

עד כה, במשך 75 שנים, ידענו לחיות כאן ביחד. אבל נראה שהמתח הפנימי בין מדינת ישראל לבין מדינת יהודה (התיאורטית) הולך ומתפקע. מהצד האמוני של המפה, מבלי להכליל, אני מזהה הרבה יותר הבנה שאנחנו עם אחד למרות הפערים, למרות המחלוקות. זה הרי חלק אינטגרלי מהאמונה, מהיהדות, מההבנה שאנחנו גוף אחד. אבל מהצד השני – הולכים ועולים הקולות שמדברים בבירור על "איש איש לנפשו". או כמו שכתב רענן שקד לאחרונה ב"ידיעות אחרונות": "כבר הרבה זמן שזה המאבק הישראלי האמיתי: להיות עם חופשי – מהעם הישראלי הנוסף – בארצנו". בהמשך הוא מחריף יותר את הטון: "לא אחים אנחנו, ממש לא", הוא כותב, "אנחנו, בוא נאמר, שותפים לדירה. זו חתיכת דירה יקרה... אבל אין לנו איך להשיג שום דיור חלופי לאורך זמן, וגם לא שותף חדש".

וכך זה הולך ומתגלגל: רמטכ"לים לשעבר, שנראה כאילו איבדו את שפיותם, שלא לומר את הגינותם הבסיסית, קוראים להשתמטות למרות מצב בטחוני נפיץ; יותר ויותר צעירים חילונים ומשכילים מעדיפים להגר לחו"ל, כולל ולמרות הקונוטציה הנוראה – לברלין; מנהלי חברות סטארט-אפ ישראלים מושכים את השקעותיהם מישראל בכוונה תחילה כדי להזיק לכלכלה ואז לטעון "אמרנו לכם"; רבבות מפגינים מוסתים ושטופי מוח חוסמים כבישים ויוצרים נזקים עצומים (ומתעלמים מעמדתם ההפוכה בתקופת ההתנתקות); הפרקליטות, בג"צ והיועצת המשפטית לממשלה ממשיכים באכיפה בררנית חסרת בושה, ואם תחפשו בגוגל את המילים "מדינת ישראל", האופציה הראשונה שתעלה בהשלמה האוטומטית היא "מדינת ישראל כפי שהכרנו אותה מתה" – מאמר מסית ומפלג מאת פרופ' יובל נח-הררי, שחותם את המאמר במילים השחצניות "נתניהו, המשרתים התפטרו. אם אתה חושב שאתה יכול להחזיק את המדינה הזו בלעדינו, תנסה".

השאלה היא מה אנחנו, בציבור האמוני, עושים עם זה. האינסטינקט הראשון שלי הוא כמובן לחשוב שניצחנו בבחירות, שזו דמוקרטיה, שאסור להיכנס לאיומים הנבזיים האלה, שזו צביעות איומה מצדם, שהם מפוררים את המדינה. שהם לא מתנהגים כמו אחים.

ואנחנו, מה?

דווקא בתור הצד החזק, הצודק, שנשען על היסטוריה ואמת נצחית ולא על איזו פסקת התגברות או עילת סבירות – אני הולך ומגבש את המסקנה הבלתי נמנעת, שזה הזמן לגלות נדיבות של מנצחים, ולנסות להגיע לנוסחה שבה הצד השני לא ירגיש ש"הלכה המדינה". להגיע איפשהו לעמק השווה. לא ליצור משוואה של מנצחים מול מפסידים, ולא לתת לצד השני תחושה של חיה פצועה, שעלולה לנקוט בשיטת "תמות נפשי עם פלישתים". תחושת התבוסה גורמת לאנשים להיכנס למוד של טרלול מוחלט, ואנחנו יכולים למשוך בכתפיים ולהגיד "מה לעשות, אנחנו ניצחנו בבחירות. זה מה יש" – ומצד שני להבין שזה אירוע שדורש ניהול זהיר מאוד, שאנחנו עלולים להידרדר עוד יותר למצב של פירוק המדינה, פירוק הלכידות, פירוק הביטחון – ואז קריסה הרבה יותר מהדהדת של עם ישראל בארץ ישראל.

אני לא פוליטיקאי ולא מתיימר לחלק כאן עצות מה יש לעשות בפועל, אבל ידוע לי שלא מעט חברי כנסת ושרים קוראים את עלון הידברות. אז תראו - אני כאמור לא פוליטיקאי, אבל בעל רישיון נהיגה כבר יותר מ-20 שנה. ובנהיגה ידוע לי כלל אחד, מאוד חשוב ואף מציל חיים, שיכול אולי להציל גם את החיים המשותפים של עם ישראל בארצו, אחרי 2,000 שנות גלות: אל תהיה צודק – תהיה חכם.