"האם באמת יש לי כוח? האם אני מסוגל לחולל שינוי?"

לפני כשבע שנים, באחד מימי שישי בצהריים, צלצל אלי בחור מאחת הישיבות ברחובות, בה אני גר. הוא סיפר לי שיש לו ידיד צעיר ממנו, בן שש עשרה, שהיום, באמצע הזמן, נפרד מן הישיבה. הקשר של אותו בחור עם הבית שלו לא טוב, והוא בעצם נע ונד בעולם. הבחור שצלצל אלי, שלצורך העניין נקרא לו לוי, הזמין את הבחור הנושר, שמעון, להתארח אצלו בשבת. "צלצלתי אליך כדי לשאול אותך אם יהיה לך זמן לפגוש את שמעון, לדבר איתו מעט ולעודד אותו", הסביר לוי. ואכן, הם הגיעו אלי לקידוש של שבת בבוקר.

פניתי לשמעון בברכת "שבת שלום" לבבית, והושטתי לו את ידי. שמעון הושיט לי יד. יד פתוחה, מזמינה. יד שגבה מופנה כלפי הרצפה והיא פונה כלפי מעלה בהזמנה פתוחה. יד מושטת ברוחב לב. הוא התבונן לי לתוך העיניים ואני ראיתי מולי נער עם מבט נחוש ומצח גבוה.

לאחר הקידוש פניתי לשמעון ואמרתי לו: "שמעון, אני יודע עליך מעט מאוד, אבל לפי שפת הגוף שלך, לפי הצורה שבה הושטת לי יד, לפי היד הפתוחה והמזמינה, המכילה והמקבלת שלך, ניכר עליך שיש לך הרבה מאוד כוחות. אתה אדם עם עוצמה רבה. שפת הגוף היא שפה אמיתית מאוד, קשה לזייף בה", הסברתי לו. "לפי מבטך הנחוש ולפי המצח חדור העוצמה שלך רואים שיש לך הרבה מאוד כוח. שמעון, אני בטוח שאם תדע לכוון את הכוח שלך למקומות הנכונים והטובים, עוד תגדל לאילן גדול. אתה אדם שיכול לחולל שינוי ומהפך. יש לך הכוחות".

לא פגשתי בו במשך שש שנים. מדי פעם, כשפגשתי את לוי, הוא סיפר לי ששמעון, לצערו, המשיך להידרדר והגיע למחוזות רחוקים באמת. כאבנו יחד את כאבו של הבחור המסכן, אבל כעבור ארבע שנים סיפר לי לוי בשמחה ששמעון התעשת, לקח את עצמו בידיים וחזר למוטב. שוב הוא נראה בלבוש הישיבתי שכה הלם אותו. שמעון הצליח אפילו להתקבל לישיבה די טובה.

כעבור כשנתיים של לימוד מעמיק הפך שמעון לאחד הבחורים הבולטים בישיבה. לאחר תקופת שידוכים קצרה הוא מצא את בת זוגו והתארס, ושש שנים לאחר שפגשתי בו זכיתי וקיבלתי ממנו הזמנה לחתונתו. בשולי ההזמנה הוסיף שמעון בכתב יד: "הרב מרגלית, אני רוצה שתדע שהמילים שאמרת לי באותה שבת לא נתנו לי מנוח. עברו עלי ימים ולילות לגמרי לא פשוטים. הייתי בודד ורחוק, פיזית ורוחנית. אבל המילים שלך חלחלו בי, ופעמים רבות מצאתי את עצמי יושב וחושב: "האם באמת יש לי כוח? האם אני באמת מסוגל לחולל שינוי, מהפך?". ויום אחד הבנתי שהתשובה היא כן, יש לי בהחלט הכוח לעשות שינוי. החלטתי להשתמש בכוחות האלו, שאתה הכרת לי, ולחזור למוטב. אם תוכל ותגיע לחופה שלי לא יהיה מאושר ממני. אני מחכה לך מאוד".

המכתב של שמעון ריגש אותי מאוד, והגעתי לחופתו. שמעון קלט אותי בזווית העין, ומיד מיהר לקראתי, חיבק אותי בחום, נפל על צווארי ובכה. מתוך הבכי הצליחו מילותיו לעלות והוא אמר: "הרב, תדע לך שהמילים שלך הן שנתנו לי את הכוח". שמעון היה נרגש מאוד, ואני נוכחתי פעם נוספת עד כמה מילה טובה (ואמיתית!), מבט עין, טפיחה על השכם ומאור פנים יכולים לחולל נפלאות אצל כל אדם.