איך עברתי את זה?! זה היה נראה כמו סוף העולם לפחות!

יושבת לכתוב את הפוסט השבועי והמח כאילו ריק.

השבוע האחרון היה אינטנסיבי מאד, עם טיולים ארוכים ומעייפים עם הילדים והכנות קדחניות לקראת פתיחת שנת הלימודים, רק שלא יהיה ברגע האחרון.

הגוף עדיין כואב מהאטרקציות של סוף השבוע (רביעי – ספידי-כיף וחמישי עיר דוד), ואת הכאב הרגשתי רק אחרי שסיימתי את כל ההכנות לשבת וקרסתי לספה עם כוס קפה, יחד עם הצלצול המכריז על כניסתה.

חגגנו את ראש החודש בתוך הסדנאות בגיא בן הינום, שעל יד עיר דוד, ואיכשהו חודש אלול נכנס.

אני מודה: החגים נראים לי כאילו הם במציאות אחרת, לא כאן ועכשיו, עוד שניה אלא איזה משהו רחוק רחוק.

האינטנסיביות של מירוץ היום-יום שלי, בפרט בימי החופש הגדול, מאלצת אותי לחשוב מקסימום יומיים קדימה, ולא עוד כמה ימים, שלא לדבר על כמה שבועות.

רק בר המצוה של הבן שלי, שאמורה להתקיים אחרי החגים בעז"ה, מרחפת מלמעלה כמו ענן סמיך שיש בו גם שמחה וגם צער, גם התרגשות לקראת השינוי הענק בחייו של הבן שלי, וגם כאב בלתי נתפס שהוא ייחגג עם שני הורים בנפרד.

ויש עוד שבוע וחצי עד פתיחת שנת הלימודים של הבנות, וזה המון זמן להעביר...

מצד שני, 6 שבועות וחצי מאחורינו! וזה ה-מ-ו-ן!!!

מה? באמת צלחתי את התקופה הארוכה הזו, ועוד בטוב? ולבד?

מסתבר שבפרספקטיבה של "אחרי" הכל מקבל הסתכלות חדשה.

אני חושבת שזה ככה לגבי כל דבר בחיים שלנו.

בסוף בסוף, אנחנו צולחים גם את הבלתי יאומן. מסתכלים אחורה ואומרים: מה? אני עברתי את זה? אני? איך?

לכל אחת יש דברים אחרים שהיא לא מאמינה על עצמה שהיא "עשתה את זה", "עברה את זה", "התמודדה עם זה".

איך? זה הרי היה נראה כמו סוף העולם לפחות!

והנה, את אחרי.

* * *

חודש אלול.

נכנסנו כבר בשעריו.

מסיימים שנה.

שנה מורכבת: לאומית, מדינית, ביטחונית ואזרחית.

שנה מטלטלת בכל כך הרבה מובנים: בין ימין לשמאל, בין חילונים לחרדים, בין רפורמה משפטית למהפכה משפטית.

ולצערי, גם שנה מטלטלת עבור לא מעט אנשים, במובן הפרטי.

ולמרות הכל, גלגל החיים והכוח האנושי חזקים יותר מהכל והחיים ממשיכים הלאה.

הנה, מסתיימת שנה ובעוד חודש תתחיל שנה חדשה, נרצה או לא נרצה.

מבחינתי יש בזה כל כך הרבה חסד, שלמרות הכל החיים ממשיכים.

נכון, לפעמים אנחנו נגרור רגליים, נזרום עם החיים או ניגרר איתם. נלך בהם או נתקע. והגלגל ימשיך להתגלגל, יום רודף יום, שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש.

והופ, עוד שנה עומדת לקראת סיומה.

ואם הכל היה נתקע יחד איתנו, איפה היינו היום?

כשאני חושבת על זה בהקשר שלי, אני רואה בזה חסד גדול.

יש פעמים שאני רוצה לעצור את הגלגל הזה ולהגיד "רגע! תעצרו! לא הספקתי זה וזה וזה. גדלתי מהר מידי, יש לי עוד כל כך הרבה מה...", והגלגל ממשיך לנוע.

הרוטיניות הזו מרגיעה.

המחר יגיע.

יש פה לימוד עצום לחיים.

הכל עובר.

הרע הכי רע שבעולם, גם הוא עובר.

אם לא היום, אז מחר. אם לא מחר אז בעוד שנה. הוא עובר. גם אם הוא עובר לא בטוב, הזמן עושה את שלו ורובינו ממשיכים הלאה.

מי לא ממשיך הלאה באמת?

אנשים עם פוסט טראומה לא מטופלת, שכאילו חיים, אבל לא חיים באמת (הבשורה היא שאפשר לטפל בזה! אפשר לחיות באמת!).

(וגם הם ממשיכים, בדרכם)

וכל השאר ממשיכים.

חושבת לעצמי איפה הייתי בשנה שעברה בזמן הזה ואיפה אני עכשיו, ועוד כמה הפתעות, חלקן שמחות וחלקן פחות, גאה בעצמי על האופן בו אני מתמודדת ביום-יום למרות המציאות הלא פשוטה שאני עדיין נמצאת בה.

אם רק הייתי יודעת אז את מה שאני יודעת היום!

זה בדיוק עניין האמונה בה', שנתן לנו את זכות הבחירה מבלי שנדע את תוצאותיה עד שנגיע אליה בזעת אפינו, ועניין האמונה בעצמינו, שנצליח להתמודד עם המחירים להחלטות מורכבות שנקבל.

אין לנו אפשרות לדעת וזה בדיוק הניסיון שהקב"ה נתן לנו, וכל מה שאנחנו יכולים זה להסתכל אחורה ולהגיד לעצמינו: "כל הכבוד לך! תראי איזו דרך עשית! תראי מה עברת!", ולהסתכל קדימה בידיעה ברורה שגם מה שמחכה לנו, יהיה במוקדם או במאוחר... מאחורינו.

אני רק מקווה בשבילי ובשביל כל מי שאני אוהבת ושחשוב לי, שנדע לנצל את מה שלפנינו הכי טוב שאנחנו יכולים, כדי שכשנסתכל אחורה, נהיה גאים לא רק בהתמודדות שלנו אלא גם בטוב שזכינו לו.

מזמינה את כל מי שקוראת (וקורא) את הפוסט הזה לעצור רגע ולכתוב לעצמה את כל הדברים שהיא אמרה לעצמה "אין מצב שאני עוברת את זה" והיא עברה את זה! ואת כל הדברים שהיא עברה והיא טופחת לעצמה על השכם "כן, עשיתי את זה!".

איתך, במה שעברת ובמה שעוד תעברי.

דבורי רובינשטיין (וקשטוק) היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן.