"נשים מגיעות אלינו במצבים קשים, הן מתחננות שנעזור להן לשוב לחיים"

כשטליה (26) ילדה את בתה הבכורה, היא הייתה המאושרת על פני תבל. "הלידה הייתה התגשמות החלומות, והיא עברה באופן חלק וללא כל תקלה", היא מספרת, "נולדה לנו תינוקת מדהימה, במשקל תקין ועם ציון אפגר הגבוה ביותר שיש. השתחררנו הביתה כעבור יומיים ושמחתי בכך שהכל עבר בשלום ושאני יוצאת לחופשת לידה. אבל האושר הגדול שציפיתי לו משום מה לא הגיע".

טליה מתקשה להניח את האצבע על הרגע שבו הכל השתבש. "אבל זה קרה מהר מאוד", היא אומרת, "התחלתי להרגיש עצב, פשוט עצב גדול שיושב עליי. כל דבר לא היה לי טוב וגרם לי להתקפי בכי. לא רציתי לצאת מהבית, לא לאמא שלי וגם לא לחברות שביקשו לראות את התינוקת שנולדה. העדפתי את החדר החשוך, והייתי קמה מהמיטה מידי כמה שעות רק כדי להאכיל את התינוקת. אם התינוקת הייתה בוכה מעבר לרגיל או מלכלכת את הבגדים, הייתי פורצת בבכי יחד איתה, ומאשימה את עצמי שאני אמא לא טובה. בשלב מסוים התחלתי להתקשות עם ההנקה, ואז בכלל נפרץ הסכר והרגשתי שאני לא מוצלחת, לא שווה כלום ולא מסוגלת לתפקד".

צילום: shutterstock

לחזור לחיים תקינים

לקח זמן עד שטליה התחילה להבין שהיא סובלת מדיכאון אחרי לידה, ועוד יותר זמן עד שהיא הבינה שעליה לטפל בו, ושהוא לא יעבור לבד. "באחד הימים הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר", היא מספרת, "למרות שבתחילה ביקשתי מבעלי שלא ישתף אף אחד במה שאני חווה, הודעתי לו שאני זקוקה לעזרה. פניתי לאחיות בטיפת חלב, והן הבינו מיד במה מדובר וקישרו אותי עם 'מרפאת חוה' של בית החולים שיבא. עוד באותו יום נסעתי אליהם והתחננתי שיגישו לי טיפול".

טליה סיימה לאחרונה את סדרת הטיפולים במרפאת חוה, אחרי שהייתה שם במשך כמעט עשרה חודשים. בתה כבר בת שנה, ולדבריה "החיים של שתינו נראים אחרת, הם הצילו לי את החיים, עזרו לי להיות אמא, לחזור לעצמי ולתפקד כמו אישה רגילה".

אבל כפי שמסתבר, טליה ממש לא היחידה שמגיעה למרפאה, שכן במשך השנים האחרונות עולה המודעות לצורך הגדול בטיפול במקרים של דיכאון אחרי לידה, וגם לאפשרות לקבל אותו.

"המרפאה שלנו מאוד ייחודית", מציינת ד"ר ורד בר, המנהלת במשך העשור האחרון את מרפאת חוה. "השכיחות של דיכאון אחרי לידה עולה עם השנים וכיום מקובל לטעון שאחת מתוך חמש או שש נשים, תהיה בדיכאון אחרי לידה. אנו גם רואים עלייה גבוהה מאוד בפניות ויש הרבה יותר מודעות לנושא, ובכל זאת אני חושבת שנשים נזכרות לפנות אלינו לפעמים מאוחר מידי".

למה את מתכוונת?

"החלום שלי הוא שכל אישה תבוא להתייעץ איתי או עם איש מקצוע אחר עוד לפני שהיא בכלל נכנסת להיריון, לגבי גורמי הסיכון שלה לדיכאון בתקופה של לפני או אחרי הלידה. אני חושבת שבדיוק כמו שמקובל כיום להתייעץ לגבי נושאים גנטיים או מחלות שונות, כך גם חשוב לבדוק את ההיבט הרגשי". 

ובאיזה שלב מגיעות רוב הנשים למרפאה?

"רוב הנשים פונות אלינו בחודשים שאחרי הלידה – החל משבוע אחרי הלידה ועד חצי שנה אחריה, בדרך כלל בעקבות דיכאון שמתפרץ או תסמינים שנראים להן כמו דיכאון. עוד בערך 20% מהנשים פונות אלינו כבר בתקופת ההיריון, כי הן מתחילות להרגיש תסמיני דיכאון, או שהן חוששות שהוא יתפתח אצלן כי בעבר הן סבלו ממנו אחרי לידות קודמות, או שאמא שלהן מספרת להן שהיה לה דיכאון אחרי לידה או מכל סיבה אחרת. בנוסף, כרבע מהפניות הן של נשים שעברו לידה שקטה ומעוניינות בקבוצות תמיכה וטיפול שיסייע להן לשוב לחיים אחרי האובדן הקשה, וכן להכין את עצמן להריון חדש ובריא ולעבור אותו ללא טראומות.

"מגיעות אלינו מידי חודש מאות פניות, וכואב לנו שאין ביכולתנו לקלוט את כל הנשים", מציינת ד"ר בר. "הלוואי שיכולנו לתת מענה לכולן, והמחשבה על כך מעסיקה אותנו כל הזמן כצוות. בינתיים אנחנו עושים את המקסימום כדי להרחיב את המחלקות, ויחד עם זה גם דואגים להכשיר כמה שיותר צוותי טיול מחוץ לשיבא, במגוון מקומות רחבי הארץ, כולל במגזר החרדי, מתוך אמונה שככל שניתן את המענה באופן מקיף יותר, כך נוכל לסייע לנשים רבות יותר".

צילום: shutterstock

במקצועיות וברגישות

ומה בעצם מציעים במרפאה?

"יש לנו במרפאה כמה תוכניות טיפול שבראשן תוכנית שמציעה ליווי לנשים עם דיכאון לפני או אחרי לידה, כאשר הן מקבלות טיפול שיחתי, קבוצתי, פסיכיאטרי ועוד. בנוסף, יש לנו יחידת טיפול יום אם-תינוק' שמציעה מענה של שלושה ימי טיפול בשבוע, בהם מקבלת האישה את כל מה שיכול לעזור לה במצבה – מפגשים עם רופאה פסיכיאטרית שמתאימה לה תרופות במידת הצורך, עובדת סוציאלית שמייעצת, פסיכולוגית, מטפלת בקשר אם-תינוק ועוד נשות מקצוע מתחומים מגוונים. כמו כן אנו מקיימים קבוצות טיפוליות עם נשים נוספות במצב דומה, וזה ממש עוזר להן כשהן משתפות ומרגישות שאינן לבד.

"אנו גם מציעים שירות מיוחד מאוד של 'אשפוז ביתי מקוון' שבעצם מאפשר לנשים הזקוקות לאשפוז, אבל לא מסוכנות לעצמן או לתינוק, ויש בבית מישהו שיכול להיות תומך מרכזי, הן משתחררות עם טאבלט שהיחידים שיש להם גישה אליו אלו המטפלים בבית החולים. הרעיון הוא לאפשר להן ליווי במשך 24 שעות ביממה על ידי הצוות שלנו שרואה אותן וגם זמין לשיחות בעת הצורך. הזמינות מלאה, ממש כמו במחלקה".

ד"ר בר מדגישה כי כחלק מהשירות מקפידים במרפאת חוה להעניק תמיכה גם לבני משפחתה של היולדת שחשים לפעמים אוזלת יד כשהם רואים אותה במצב כזה, ורוצים לדעת איך יוכלו לעזור לה וגם איך להתמודד בעצמם עם התופעה שנפלה עליהם. "יש לנו אנשי מקצוע מיוחדים שדואגים ומייעצים גם להם", היא מסבירה.

"תמיד יש סיכוי"

האישה שהגיעה ל'מרפאת חוה' בשיבא הייתה זמן קצר אחרי לידה, במצב קשה מאוד. בני משפחתה סברו שהיא סובלת מדיכאון אחרי לידה, אך במרפאה אבחנו שאין זה דיכאון רגיל, אלא מצב פסיכוטי קשה ונדיר מאוד, בשכיחות של אחת או שתיים לאלף יולדות.

ד"ר בר מציינת כי אותה אישה אושפזה אצלם במסגרת ייחודית ושונה מהמחלקות האחרות שסופר עליהן קודם. "זוהי מסגרת של אשפוז המיועדת אך ורק לנשים שזקוקות לאשפוז מלא ואין להן אפשרות להיות בבית כי הן מסוכנות לעצמן או שבני המשפחה מתקשים או חוששים להתמודד איתן. הן מתאשפזות אצלנו במחלקה המיועדת לנשים בלבד ומקבלות בה טיפול כמו בכל מחלקה פסיכיאטרית. אנו עומדים על כך שהמשפחה תגיע לבקר אותן מידי יום ותביא את התינוק למספר שעות, כי גם יולדת במצב קשה מאוד רוצה עדיין לראות את התינוק שלה, לפגוש אותו ולטפל בו".

במקרה של אותה אישה, מציינת ד"ר בר שהיא אושפזה במחלקה, כאשר התינוק הובא אליה באופן יומיומי. "עם הזמן החל מצבה להשתפר", היא מתארת, "וממצב שבו היא הייתה מכונסת בתוך עצמה וכמעט לא דיברה, שמנו לב שהיא מתחילה מעט להשתחרר. השיפור נמשך ועם הזמן העברנו אותה למסגרת של טיפול יום, מה שאפשר לה לחזור הביתה, להיות עם התינוק בבית ולנהל חיים תקינים. גם התרופות הופחתו בהדרגה, והיא הרגישה הרבה יותר טוב.

"ואז, באחד הימים היא שיתפה אותנו בכך שהתגלה אצלה הריון חדש. ליווינו אותה לאורך כל ההיריון הזה, עם הרבה דאגה, מחשבה והכנה לקראת ההמשך. שיתפנו בליווי גם את האגף לרפואת נשים אצלנו בשיבא וכולנו התרגשנו ממש כשנולדה לה תינוקת בריאה ושלמה. לשמחתנו הרבה אחרי הלידה לא התפרצו אצלה תופעות כמו בפעם הקודמת, אך למרות זאת המשכנו ללוות אותה במשך כל השנה שאחרי הלידה, ולא היה גבול לשמחתנו כשראינו שהיא מתפקדת היטב ואמא נהדרת ומסורה לילדיה".

ד"ר בר מדגישה שהסיפורים שהובאו בכתבה הם רק דוגמאות קטנטנות לסיפורים מרגשים מאין כמותם שעוברים דרכם, ולנשים שחוות תהליך שבו הן נחלצות מהדיכאון ושבות לחיים תקינים. "כי תמיד יש תקווה", היא מדגישה, "וגם ממצבים קשים מאוד ניתן להיחלץ".

ויש גם תופעה שמרגשת אותה במיוחד: "שמתי לב שיש נשים שאושפזו אצלנו וטרחו לאחר מכן לפרסם פוסטים על מה שחוו, ואפילו יצאו בהרצאות כדי לחזק נשים אחרות. זהו דבר אני יודעת שזה לא קל, אבל הנשים שנחשפות עושות זאת באמת מתוך אמונה שכך הן יוכלו לעזור ולסייע גם לנשים נוספות ולהעלות מודעות.

"היו אצלנו גם נשים שאחרי שהשתחררו החליטו לעסוק במקצוע טיפולי, והן בעצמן למדו לטפל במצבים כאלו ולהיות לעזר. אין ספק שהמודעות לנושא עולה בין היתר בזכותן, וזה כל כך חשוב. כי נשים אחרי לידה מצפות בדרך כלל להרגיש טוב ולהיות שמחות ומאושרות. התהום השחורה שהן נופלות אליה, פוגשת אותן לעתים קרובות כשאינן מוכנות ולא מסוגלות להודות שזה מה שקרה להן. ברור ככל שמדברים על כך יותר, כך הן מבינות שהן ממש לא היחידות בעולם שסובלות מכך, והכי חשוב – שאין צורך לסבול, כי יש דרך לטפל".