"קשה לי להאמין שאכפת לך ממני. זה כמו הצגה טובה. קשה לי לקנות את זה"

השבוע אני רוצה לשתף אתכם בסיפורו של נחום (כמובן שנעשו שינויים, שלא נזהה במי מדובר).

נחום הוא אדם מוצלח. בכל תחום שידיו נוגעות בו הוא מצליח. יש לו חביבות מיוחדת שכובשת את לבם של אנשי שיחו.

נחום חובש כמה כובעים במקביל. הוא מכהן כמגיד שיעור באחת הישיבות הטובות ביותר. הוא גם מדריך חתנים מבוקש, ובמקביל לאלו התבקש נחום ע"י גדולי ישראל לקחת על עצמו את תפקיד יו"ר ועדת הקבלה של המוסדות בעיר.

אם אתם חושבים שנחום נראה טרוד, ממהר או עמוס – אז טעיתם.

ארשת פניו של נחום נראית תמיד רגועה ונינוחה. נראה כי כל שלוות העולם על פניו.

גוו זקוף, פניו חלקות וצבע שיערו צעיר בהרבה מגילו האמיתי. עיניו מאירות בבהירות, פסיעותיו מדודות. קצב דיבורו נעים ותמיד יש לו הזמן לשקול את מילותיו בנחת.

בתוך כל מערכת עיסוקיו הענפה, מתייצב נחום תמיד בשמחות של ידידיו.

הוא מופיע בשער האולם בשעה מוקדמת, כשחיוכו הרחב נסוך דרך קבע, ומושיט מתנה עטופה בקפידה עם דף ברכה מגוהץ, כתוב בכתב רהוט.

אז מדוע אני מספר לכם על נחום?

כשנחום פנה אלי וביקש להצטרף לתוכנית להכשרת מאמנים זוגיים, נראה היה כי הדבר היחיד שמביא אותו הוא הכובע המקצועי שלו. נחום רצה לרכוש ידע רחב בתחום הזוגיות, כדי לסייע לחתנים שמקבלים אצלו הדרכה וללוות אותם גם בהמשך דרכם לאחר הנישואין.

* * *

כאן אני רוצה לעצור ולהסביר לכם משהו.

אני זוכה ב"ה ללוות בני זוג בכל מיני מצבים בחייהם, לעולם לא אמצא את עצמי רגשית מחוץ לתמונה. תמיד עולם הרגשות שלי פוגש את עולמם הרגשי של בני הזוג.

כן. אני מקשיב לרגשות שלי, מאזין לתחושות שלי ומתבונן לקולות ולהתנגדויות שאני שומע מבפנים. אני רואה בכל הרגשות הללו חומר חשוב לעבודה.

אבל כאן מתעוררת שאלה: מי אמר שאני לא נגוע? מי אמר שאני לא נוטה להזדהות ולחמול על צד אחד כי הוא פוגש אותי?

התשובה לשאלה החשובה הזו היא כלל יסוד חשוב מאד מאד בתחום הטיפול, כלל שבעיני מטפל שמקפיד עליו עושה את מלאכתו נאמנה. הכלל הוא כזה: כל מטפל חייב להיות מטופל.

גם מטפל עם ותק וניסיון לא יכול לוותר על מודעות אישית והתבוננות פנימית לאורך כל התקופה שבה הוא מטפל באחרים.

וכעת בואו ונחזור לנחום.

* * *

נחום חשב שטיפול הוא טכניקה: לומדים תיאוריה, מפנימים את העקרונות והכללים ומיד אפשר לפתוח קליניקה.

נחום היה המום לגלות שהתיאוריה היא החלק הכי שולי בסיפור, והדבר המשמעותי ביותר הוא התבוננות אמיצה לתוך עצמך.

חלק הארי בקורס הוא תהליך דינאמי בהרכב קבוצתי.

נחום השתלב היטב בתהליכים הללו. הוא ידע להקשיב, להכיל, להביע אמפתיה, לשקף ולהקיש. נראה היה כי גם פה, במעגל הזה, הוא מקבל בקלות מקום של כבוד.

אך באחד המפגשים קרה משהו שניפץ את המסכה.

אלי, אחד חברים הגיע למפגש טעון ומיוסר. הוא שיתף בדמעות בכאב עצום שהוא נושא בעקבות בן שהפנה לו עורף ועזב את הבית.

כל חברי הקבוצה שתקו, נראה היה כי אין להם מילים לבטא את השתתפותם.

אבל השתיקה לא ארכה זמן. באופן לא מפתיע פתח נחום במילות עידוד. הוא דיבר בביטחון ובעוצמה, והישיר מבט אוהד לתוך עיניו של אלי.

אלי הביט בו בחזרה, ופתאום, ללא כל התראה מוקדמת אלי פתח את פיו ואמר: "אתה יודע נחום, אני לא מאמין לך. לא יודע להסביר למה, אבל קשה לי להאמין שאכפת לך ממני. משהו במילים, בתנועות או בטון הבטוח שלך מרגיש לי כמו הצגה טובה. קשה לי לקנות את זה".

דממה מביכה השתררה, אך למרבה התדהמה – אף אחד מהחברים לא מחה.

כמו בכל מיני רגעים בתהליך קבוצתי, גם כאן היה רגע לא רגיל. זה היה רגע של מבחן. האם נחום יהיה מסוגל למנף את המילים שנאמרו פה להתבוננות אמיצה, או שינסה לטאטא ולברוח?

אלי המשיך להוסיף על עמדתו: "הנה, נחום, כשאני סיפרתי על ההתמודדות האיומה שיש לי עם הבן שלי. אתה הראשון שהגבת. דיברת במילים אמפתיות ומכילות מאד, אבל זה היה נראה לי כמו הצגה טובה. כאילו הכאב שלי לא חדר לך לתוך הלב. לא פלא שאתה מצליח לקחת על עצמך כל כך הרבה תפקידים, כי אם הדברים לא חודרים פנימה – אז אתה מתקתק את כל מי שסביבך כמו חפצים.

"אני אומר לך את זה דווקא כי אתה אדם טוב. אתה לא רע או מתעלם, אלא אתה מנותק".

לנחום לא היה פשוט לשמוע את הדברים, אבל יחד עם זה הוא לא ברח. הוא אפילו שיתף באומץ בכך שכבר עשרות שנים אשתו מנסה לומר לו את הדברים הללו.

"אף פעם לא ממש הצלחתי להבין על מה היא מדברת. אבל כעת, כשזה מגיע גם מכם ובצורה מוחשית, קשה לברוח מן האמת".

* * * 

אני רוצה לעצור לרגע ולהוסיף הערה אישית חשובה: כשאנחנו פוגשים אדם שסובל מנכות רגשית מסוימת, נשתדל שלא לשפוט אותו. זכיתי להכיר בחיי מאות מקרים, ותמיד הקב"ה גלגל לידי שיעור בכף זכות: לכל התנהגות יש סיבה. שום דבר לא קורה סתם.

גם נחום – שהסובבים אותו היו כמו חפצים עבורו, לא הגיע לכך במקרה. כשהתבוננו לעומק התבררה תמונת ילדות שממש השלימה כמו פאזל מדויק ביותר את דפוס ההגנה הזה: גם נחום היה כמו חפץ עבור אביו. אבא של נחום לא הצליח להוות עבורו משענת רגשית. הוא היה מתעלם מרגשותיו של נחום, ומשדר לו תמיד שהוא חייב להוות עבור אבא ועבור המשפחה כולה חלון ראווה מושלם ללא רבב.

נחום למד שרגשות הם פסולת מציקה, והשתמש בהגנה היעילה ביותר מפני פגיעות רגשית – אטימות. הוא נעל את הלב שלו וזרק את המפתח רחוק רחוק, כדי לא לפגוש את מה שמתחולל בפנים – ולא להיפגע (איך הוא התבטא לי, זרקתי את המפתח במעמקי הים).

אין ספק שגם לאביו של נחום הייתה סיבה טובה להתנהג כך, אבל לא בזה עוסק סיפורנו.

כעת נחזור לנחום ולקבוצה.

* * *

באחד המפגשים הבאים עלה סיפורו של נחום שוב על הפרק, ונחום ביקש לשתף בדילמה הנוכחית: "חברים יקרים", פנה בקול רועד מעט. "אני רוצה לשתף אתכם שהתחלתי להרגיש. גם כעת אני מרגיש, וזה ממש ממש לא קל.

"עד היום החיים עברו לידי, וזה היה קל ונוח. איך אמר אלי? 'דפדפתי, השתמשתי'. האנשים סביבי היו חיילים מעולים במשחק הזה.

"אבל כעת, כשאני מתחיל להרגיש, הכל הופך להיות כבד הרבה יותר. אתם ממש לקחתם לי את ההגנה שלי".

"רוצה לחזור אחורה?", שאל אלי ברצינות.

"לא. ממש לא. אני לא מוותר על הטעם שנכנס לחיי. אבל משתף גם בצד השני של זה".

* * *

להרגיש – זה גם לכאוב, להיפגע, להתייעץ, לדאוג, להילחץ...

אני רוצה לשתף אתכם, איך הדפוס הזה השפיע על הקשר הזוגי של נחום, מה היה החלק של אשתו בדינאמיקה ביניהם ואיזה שינוי התחולל שם.

כשהגיעו נחום ואשתו אסתר לטיפול, שיתפה אסתר בכנות: "אני לא יודעת להסביר את הנקודה. יש לי בעל שכל אישה הייתה מאחלת לעצמה. מסור, מפנק, משחרר, מפרנס, נושא בעול... הכל! אבל מבפנים אני מרגישה שאין לי כלום. אולי הייתי קוראת לזה בדידות.

"שנים אני מנסה להבין מה חסר לי, ולא מצליחה לשים את האצבע על הנקודה המדויקת.

"לפעמים אני מרגישה כמו חפץ בשביל נחום. כאילו חשוב לו שיהיה לי נוח, נעים וטוב – אבל אני כמו בובה, בלי רגשות, בלי עליות וירידות, בלי מצבי רוח, תסכולים וסתירות פנימיות...

"אם למשל הוא עושה מה שביקשתי, ואח"כ אני מתחרטת – אז הוא כבר נעלם מהשטח. כאילו הוא אומר, עשיתי כל מה שביקשת, אז מה את באה בטענות?

"הוא לא אומר את זה במילים מפורשות, כי הוא לא יפגע בי, אבל זה מה שאני מרגישה, כאילו אין לי זכות להיות בן אדם בפני עצמו, עם מרחב להתנסויות, מרחב לרגשות... 

"כאן עצרתי את אסתר וביקשתי לשאול: "האם את כן מקבלת את עצמך באנושיות שלך, או שגם בך יש ציפייה להיות בובה - צפויה, נוחה להפעלה וצייתנית? במילים אחרות, היכן החלק שלך בכך שאת מזינה את ההתנהגות של נחום?".

ביקשתי מאסתר שלא תמהר לענות. היא חשבה במשך דקות ארוכות, ואחר כך הנהנה בראשה בכבדות. ניכר היה שהיא הבינה על עצמה משהו חשוב שלא קלטה עד היום.

היא הוסיפה ואמרה שהיא ממש מעריצה את נחום, ולעומת זאת – יש בה המון ביקורת וחוסר קבלה עצמית. התרכובת הזו מובילה אותה לכך שהיא כל הזמן מנסה להצדיק את הזכות שנפלה בחלקה להיות אישה של אדם מיוחד כל כך... העניין הוא שכך בדיוק היא מזינה את ההשתמשות שלו.

היא לא מנכיחה את עצמה. היא מפחדת להיות אנושית. היא כל הזמן צריכה להיות בתחפושת של אישה נחמדה, נעימה ומושלמת, וככל שחוסר הקבלה שלה גדול יותר-  כך היא גם צריכה לשמר את נחום בעלה חזק בשבילה.

איך היא התבטאה? "טוב לי שבעלי הוא איש פלדה, כי אני חלשה כל כך, וצריכה גבר מושלם שיגן עלי".

אתם מבינים? כל אדם תורם ומשמר את דפוסי ההתנהגות של בן הזוג שלו. הזוגיות היא המרחב שבו מתרחשות הנפילות והפגיעות הקשות ביותר, אבל לא פחות מזה – זה המרחב שדרכו ניתן להגיע להתפתחות הכי מרגשת.

אסתר ונחום זכו לצאת לדרך משותפת.

אסתר התחילה להתבונן בחלקים שהיא כל כך לא סובלת בתוכה.

ככל שהיא מקבלת ואוהבת יותר את מכלול האישיות שלה, כך היא לומדת להנכיח את עצמה בחייהם המשותפים, היא מביאה את עצמה באותנטיות יותר ויותר. ומנגד – נחום בעלה, נאלץ "להרגיש" אותה יותר, לקבל אותה ולפנות לה מקום במרחב הזוגי.

פתאום היא לוקחת לעצמה יותר זמן, מתחילה לשתף בחוויות אישיות ומביעה את דעתה בנינוחות.

נחום אמנם מוצא את עצמו נאלץ להוריד שעות עבודה – אסתר כבר לא מקבלת בקלות את העובדה שהוא חוזר הביתה בשעות הקטנות של הלילה, אבל הוא מברך על כך. איך הוא אמר באחד המפגשים? "קיבלתי את עצמי במתנה...".

כל אחד מאתנו, יש לו רמת האטימות שהוא סוחב כדי להגן על עצמו. כדאי לזכור שיש שני צדדים למטבע, יש רווחים אבל גם יש הפסדים.

אני רוצה להזמין אתכם: בואו נתבונן באומץ במנגנוני ההגנה שאותם אנו סוחבים, ברווחים ובהפסדים. ככל שנתבונן יותר – נזכה להקטנת הפחדים, וממילא גם יקטנו ההגנות. הדבר הזה יגדיל את ה"ודבק באשתו", ובעצם, ככל שאנחנו מחוברים ומרגשים את עצמנו יותר, עם פחות מסכות, גם אנחנו מרגישים יותר את בן הזוג שלנו.

הרב אריה אטינגר הוא יועץ ומייסד בית ספר להכשרת יועצים זוגיים.