"נעים מאד, אני אפרת ברזל, ואני בעלת תשובה"

"שלום, נעים מאוד, אני אפרת ברזל, ואני בעלת תשובה".

"למה את תמיד צריכה להגיד את זה", היא קפצה עלי כמו שועל, "זה מעצבן".

ונתתי לה קצת להתעצבן, ואני אסביר מה היה, ובסוף אני מבטיחה, אני נשארת: בעלת תשובה.

* * *

בקרוב, מתוכנן כנס נשים גדול שעוסק בקדושת הימים אליהם נכנסנו.

אנחנו, ארבע נשים, התבקשנו על ידי מארגני הכנס להכין לכבודו את התוכן. לאף אחת מאיתנו לא היה מתי, נפגשנו רק השבוע, כן, יכול להיות שזה אכן מאוחר מדי.

האשמה הראשית בעיכוב היתה אני. אבל לזכותי, הודעתי להן מספיק מראש על הקושי בעניין הזמן. בכל אופן, התיישבנו ארבעתנו כדי לסדר נכון את הליין-אפ של הערב.

דירה ירושלמית של אחת מהן. פסנתר. מיץ בכוסות גבוהות. הילדים שלה כבר ישנו.

 כל אחת הציגה את עצמה ואת המקצוע שלה, ככה, שנכיר.

ההיא אמרה שהיא כותבת תוכן, וההיא אמרה שהיא במאית, והשלישית אחראית על לחנים ומוסיקה.

ואני אמרתי, "שלום, נעים מאוד, אני אפרת ברזל, ואני בעלת תשובה".

ואז השועל הזו התנפלה עלי. זה מה שהיה.

ועצרתי, לקחתי לגימה מהמיץ, טעים דווקא, וחשבתי לי.

זה לא היה מהלך של לאט. המחשבות רצו לי, רצו לי.

באמת למה, למה אני תמיד אומרת את זה?

באמת למה, למה יש בי צורך להגיד את זה?

באמת למה, למה זה מרגיז אותה כל כך, מה אמרתי שהקפיץ אותה?

"נעים מאוד אני אפרת ברזל ואני בעלת תשובה". כי זה מה שאני. וככה עניתי לה בחזרה.

"אל תתחילי להגיד לי", ביקשתי ממנה, "בדיבור הטיפולי הזה, שיש בי עוד חלקים חוץ מהבעלת תשובה שאני.

"אל תתחילי להגיד לי שזה משהו אחד מסך כל האישיות שלי,

"כי לא. זה לא. להיות בעלת תשובה, זה כל כולי.

"נעים מאוד, אני אפרת ברזל, ואני בעלת תשובה. זה מה שאני יודעת להיות, זה מה שאני אוהבת לחיות, זה מה שאני אוהבת לעשות, נכון שכשנולדתי לא דמיינתי שאי פעם זו תהיה ההגדרה שלי, אבל נעים מאוד, אני אפרת ברזל ואני בעלת תשובה.

"אני לא מתביישת בזה, להיפך, אני מאז ומעולם מנפנפת בזה, אני אוהבת להיות כזאת, אני מקווה שבשום אלול לא אאכזב את בורא עולם ואת עצמי, בעבודה האלולית של התשובה אליה אני צריכה לחזור.

"נעים מאוד, אני אפרת ברזל, ואני בעלת תשובה.

"יש לך עוד שאלה?".

והיא שתקה.

והשאר התחילו להגיד לה בחזרה, דווקא לה.

"כן, מה אכפת לך שזה מה שהיא אמרה?".

"דווקא נחמד, אולי גם אני אגיד, שנעים מאוד, אני נועם ואני בעלת תשובה".

"אבל את לא", אמרה לה ההיא משמאלה.

"גם אני לא, ענתה לה זו ממולה".

"זוזו", צחקתי איתן, "ותנו לי להיות. זה התפקיד שלי, אותי שיבצו בו, תסמכו על הליהוק", ובשביל להרגיז אותן סופית, חזרתי על המנטרה, "נעים מאוד, אני אפרת ברזל, ואני בעלת תשובה".

ונהיה שקט, והמשכנו לדון באירוע המתקרב. היה קצת מתח באוויר, זרמתי איתן לגמרי, אני בעלת תשובה ממש נחמדה, אבל השאלה שלה לא הרפתה ממני, במחשבה.

מכאן הכל רץ לי במח, להן לא אמרתי כלום.

הדברים הכי גדולים מתרחשים בתוכנו דווקא כשאנחנו נדחקים לפינה.

האם באמת אני כל הזמן אומרת שאני בעלת תשובה?

האם באמת זה העיקר של מה שמגדיר אותי?

האם, אם היינו מכינות אירוע לחנוכה, ולא כנס על תשובה, גם אז הייתי מגדירה את עצמי בפניהן כך?

תשובה: ודאי. אני עושה את זה כל חיי.

האם אי פעם ההגדרה הזו תעזוב אותי?

האם אי פעם אני אעזוב אותה?

מה רע בלהיות בעלת תשובה?

מה טוב?

מעולם לא פחדתי להיות כזאת, מהרגע שהבנתי, אי אז, שככה מכונים אנשים שמבקשים אל חייהם יותר אלוקים, גם אם הם בכלל נולדו שומרי מצוות. להיפך, רק הייתי גאה בנו כקבוצה, קבוצת בעלי התשובה.

מעולם לא התביישתי בנתון, זה לא היה עושה עלי רושם כשהיו אומרים לי שבמקום שבו עומדים בעלי תשובה וכו',

כי תמיד אמרתי בלבי, כל אחד עומד איפה שהוא עומד, והתפקיד של כולנו, הוא בכלל לזוז. לזוז קדימה, עם עבודת ה' שלנו, עם האמונה שלנו, בטח באלול שכל שנה ניתן לנו.

נעים מאוד, אני אפרת ברזל, ואני בעלת תשובה.