מה עושים כשלא מצליחים להתכוון בתפילה? האם מתייאשים? חידוש מרתק

יצא לכם פעם להרגיש בסוף התפילה שלא באמת הצלחתם לכוון? שהיצר הרע בלבל אתכם עם מחשבות זרות, ושזמן האיכות הזה עם הקב"ה התפספס?

על שלושה דברים העולם עומד, התפילה היא אחת מהם. זה באמת זמן חשוב, ולכן זה קריטי כל כך להעביר לילדינו כמה גדול המעמד, איזו זכות יש לנו, שאנו עומדים מול השם יתברך, מעוררים רחמי שמים, ומורידים שפע מהעולמות העליונים. חלק ממצוות חינוך מחייב אותנו לנסות להלהיב את לבם, שירצו גם הם לגשת מעצמם לתפילה, בכל הרצינות, בכל הכונה, מכל הלב.

ומה עושים כשזה לא הולך? האם מתייאשים? אני חושב שחלק מהגישה הנכונה כלפי התפילה היא ההבנה שלא תמיד אנו מצליחים לכוון, בדורנו המבולבל והמאותגר. מובן שלכתחילה צריך להתאמץ לכוון, אבל בדיעבד, אסור להתיאש גם אם לא ממש הצלחנו. עצם המאמץ הוא הניצחון, עצם הרצון נחשב. אז צריך לעשות השתדלות נכונה. לייצר אווירה שבה נוכל להגיע לישוב דעת, לסלק את הדברים המפריעים. אבל בסוף, גם אם לא הצלחנו לכוון במידה שהיינו רוצים, אסור להתיאש.

יותר מזה. זמן התפילה נקרא גם זמן מלחמה (זוהר רעיא מהימנא ח"ג רמ"ג, ומרומז בתורה במילים: "בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי"), והטעם, שזה זמן המלחמה עם המחשבות הזרות. מבואר בספרים שזה לא מעיד על בעיה, אלא להיפך. רבי צדוק הכהן מלובלין (שהשבת חל יום השנה ה-123 לפטירתו), כתב שהמחשבות הזרות נולדות מנפשות שמשוטטות בעולם, וכאשר הן פוגשות צדיק גמור, הן לא מותירות רושם כלל, אבל כאשר הן פוגשות צדיק שאינו גמור בעניין מסוים, אז "מצא מין את מינו – ונעור", והן מולידות הרהורים ומחשבות בלב של אותו אדם. כאשר האדם מצליח להסיח דעת מהן, הוא מתקן בכך את אותן נפשות! ולכן הן באות דווקא בזמן התפילה, שאז יותר קל לאדם להסיח דעת ולחזור להתכוון ("צדקת-הצדיק", אות קנ"ו ורל"ט, וספר "כתר שם טוב" לבעל שם טוב). וגם בספר התניא (פרק כ"ח) מובא שהרהורים אלו בשעת התפילה נולדים מהמלחמה שבין הנפש האלוקית בנפש הבהמית שבלב, ולכן אין להתעצב מכך, אלא להיפך, לשמוח שמחה רבה, ולהסיח דעת מהמחשבות האלו.

יש כאן חידוש עצום! המחשבות הזרות בתפילה אינן תקלה, ואינן מעידות על הבעייתיות שבנו. המחשבות האלו הן חלק ממצוות התפילה, ובכך שאנו מצליחים להסיח דעת מהן, אנחנו עושים תיקון עצום! כשאדם ניגש ככה לתפילה, אז הוא לא בצער וייאוש על חוסר הצלחתו, אלא הוא מבין שהוא עושה תיקונים גדולים בעצם מאמציו להסיח דעת, ולכן מתייאש פחות ומתמלא יותר בתקווה ובמוטיבציה.

עניין זה של הכוונה בתפילה הוא רק דוגמה שממחישה איך ניתן למנף את הקושי לחיבור רגשי עם ילדינו. אם רק נשפוט אותם על פי "מבחן התוצאה", זה יזיק לקשר שלנו, וגם לתפיסה הרוחנית שלהם. אבל אם נצליח להכיר במציאות המורכבת, לא לזלזל (נודה על האמת, גם אנחנו לא תמיד מצליחים באמת לכוון באופן מושלם...), אלא להיפך, להבין נכון את האתגר, לראות את ההזדמנויות, ולחשוב ביחד על פתרונות מעשיים, ואז, נוכל לרכוש אמון עם ילדינו, ולעודד אצלם מוטיבציה לחיבור נכון עם הקב"ה.