"כשאהרון ברק קרא 'שמע ישראל' הוא פשוט נשנק מבכי, וזה רגע שילווה אותי כל החיים"

"אריה ארליך, 35, נשוי ואב לשישה, מתגורר בביתר עילית, איש תקשורת, עורך המגזין של עיתון 'משפחה'".

זיכרון רחוק שלא אשכח

"היום שבו הרבי מלובביץ' הסתלק, ג' תמוז תשנ"ד, חקוק בי עד היום. אמנם עברו מאז 29 שנה, אבל זה עדיין מפעם בי. הייתי ילד בן שבע. הרבי היה כל כך הרבה דברים עבורי. הייתה לנו בסלון תמונה גדולה שלו, שמעתי שיחות מוקלטות שלו, גדלתי על סיפורים אודותיו וחלמתי על היום שבו אסע לפגוש אותו. באותו יום ראשון אמא שלי סיפרה לי שהרבי הסתלק, וממש בכיתי וצעקתי: 'למה זה קרה, למה זה קרה, אני לא רוצה'. באותו רגע הבנתי שלא אראה את הרבי, אבל לשמחתי, ברבות השנים גיליתי שהרבי נוכח בחיי דרך התורות וההדרכות שלו, שממשיכות להיות אור גדול בחיי.

"לפני מספר שנים זכיתי לכתוב יחד עם יוסי אליטוב ושלום ירושלמי את הספר 'ברגע האמת', שעוסק בקשרים המדהימים שניהל הרבי עם מנהיגי המדינה וראשי הצבא, קשר שמלמד בעיקר על הדאגה העצומה שלו לביטחונם של יושבי ארץ ישראל".

נס שחוויתי ולא אשכח

"כשהייתי בחור ישיבה נסענו חמישה חברים מירושלים לעשות שבת ליד ציוני התנאים בטבריה. נסענו דרך כביש הבקעה. באחד העיקולים סטתה משאית לנתיב שלנו במהירות, ודהרה לעברנו בצורה מאוד מפחידה. הנהג איבד שליטה על הרכב, והתחלנו לזגזג במהירות גבוהה על הכביש. בחסדי שמים, ברגע האחרון חלפה המשאית בנתיב שלנו בזמן שהמכונית שלנו זגזגה לנתיב הנגדי. רגע לאחר מכן התהפכנו, גג הרכב חטף מכה חזקה, שוב התהפכנו, ולאחר מכן הרכב נבלם חצי מטר מהתהום. קשה להאמין, אבל כולנו יצאנו בלי שריטה. בכל פעם שאני מתפלל את תפילת ההלל ואומר את המילים 'ולמוות לא נתנני' אני נזכר בנס הזה בו קיבלתי את חיי במתנה. אגב, מאז לא נסעתי שוב בכביש הבקעה וכך אני ממליץ לאחרים, כל עוד לא יותקנו בו אמצעי בטיחות".

תקופה קשה שלא אשכח

"בתחילת תקופת הקורונה החרדים היו על הגריל. כלי התקשורת החזקים במדינה הציגו את המגזר בצבעים שחורים משחור. אמרו שהם 'מפיצי המחלה'. התקוממתי מאוד נגד זה. השנאה נגד החרדים השתוללה אז בתקשורת וברחובות, וזה היה מחליא. פרסמתי את הביקורת שהייתה לי על התקשורת בעניין הזה, וזמן קצר לאחר מכן העורך הראשי של ידיעות אחרונות, נטע ליבנה, פנה אלי והציע לי לפרסם טור על הנושא. החלטתי ללכת על העניין, והכותרת שנתתי לטור הייתה: 'אנחנו, החרדים, שק החבטות שלכם'.

"ברוך ה' הטור הצליח מאוד. הוא שותף המון פעמים וסייע לרבים לפקוח עיניים ולהבין עד כמה נואל הניסיון לשפוט את החרדים, עם המשפחות הגדולות, שהסגר שם אותם בסיטואציה שונה לחלוטין מהציבור הכללי. המשכתי עם העניין, ועד היום פורסמו בידיעות אחרונות יותר ממאה טורים שכתבתי. חלק מהטורים קשורים לחרדים באופן ישיר, וחלקם באופן עקיף. אני משתדל להביא את העמדה החרדית בצורה ברורה ונחרצת, ויחד עם זאת לעשות זאת בנעימות, או כפי שהרבי מלובביץ' קרא לזה: 'באופן המתקבל'. אם אני תורם בטורים האלה להנמכה של חומות האיבה בציבוריות הישראלית אפילו במילימטר אחד - זה דבר שקשה להפריז בחשיבותו".

עיקרון חשוב שלא אשכח

"אני תמיד משתדל להזכיר לעצמי שבכל תפקיד שאני נמצא בו יש לי שליחות, ושלא אחשוב רק על הקידום העצמי שלי. ברור לי שאם אדם צבר השפעה הוא צריך לנצל אותה לטובת כלל ישראל, לחשוב איך הוא יכול להאהיב שם שמים, להשפיע באופן נעים ומתקבל, גם ואולי במיוחד במקרים שבהם זה לא הכי משתלם לו.

"המטרה שלי היא לא להחזיר אנשים בתשובה, אלא פשוט להאהיב שם שמיים על עם ישראל. כשאתה עיתונאי דתי אתה מייצג את דרך ה' בעיני אנשים רבים, גם אם לא תרצה בכך. פעמים רבות אנשים קובעים את היחס שלהם לתורה ולמצוות דרך דברים שאתה כותב ועושה. לכן אני מאמין שעיתונאי דתי צריך להיות מעניין, מקצועי, רהוט וחד, ויחד עם זאת להציג את תורת ישראל בצורה ברורה ונעימה. אני לא אומר שהדבר היחיד שמניע אותי בעבודתי הוא השליחות. מטבע הדברים, כבני אדם יש לנו גם מניעים אחרים ונמוכים יותר, אבל כשאתה זוכר שבסוף אתה בסוג של שליחות, זה עוזר לך לעשות את העבודה שלך בצורה טובה, ובעיקר שומר עליך ועל הערכים שלך מפני השפעות רעות שיכולות לחדור אליך חלילה".

מצווה שקיימתי ולא אשכח

"בתחילת הסערה סביב הרפורמה המשפטית, כשמדינת ישראל בערה מהשסע בין המחנות, התקשרתי לאהרון ברק והצעתי לו להתראיין לעיתון משפחה – בו אני עורך את המגזין. הוא אמר לי: 'התקשרת בזמן טוב, יש לי מה לומר, תבוא בשמחה'. יומיים לאחר מכן הגעתי לביתו עם עמיתי אהרון קליגר, וישבנו איתו לשיחה שארכה כשלוש שעות. במשך לא מעט שנים היה לי חלום להניח תפילין לאהרון ברק, אדם שבעיני רבים הוא סמלה המובהק של החילוניות הישראלית גבוהת המצח. רגע לפני סוף הריאיון אמרתי לו: 'יש לי חלום שתניח תפילין'. לגודל הפתעתי הוא הפשיל את השרוול וסימן לי להתחיל במלאכה.

"לאחר ההנחה הצעתי לו שנקרא ביחד קריאת שמע, והוא שוב הסכים. כשאהרון ברק קרא 'שמע ישראל' הוא פשוט נשנק מבכי, וזה רגע שילווה אותי כל החיים. לאחר פרסום הסרטון היו כאלה שדיברו על כך שאיך יתכן שאדם כזה לא יודע את פסוקי 'ואהבת' הבסיסיים כל כך ביהדות, אבל אני העדפתי לשים את עיקר תשומת הלב דווקא לדמעה שזלגה מעיניו כשהוא אמר איתי את הפסוק 'שמע ישראל', פסוק היסוד של האמונה היהודית. בסוף, אחרי הוויכוחים המאוד מהותיים, אהרון ברק הוא תינוק שנשבה, ילד יהודי שגדל בגטו קובנה. ברגע המסוים ההוא, הילד היהודי מגטו קובנה שוב התעורר לחיים.

"כמה חודשים לאחר מכן הוא התראיין לרוני קובן ואמר שהוא לא מאמין, אבל אנחנו יודעים שבעל התניא אומר שכל יהודי מאמין בקב"ה, רק שלפעמים זה ממש מכוסה. צריך לקלף ממנו את הכיסוי והאמונה תתגלה. הרגע הזה שבו אהרון ברק הזיל דמעה ב'שמע ישראל' היה רגע כזה, שבו הקליפה נקלפה והאמת הפציעה. לאחר הראיון קיבלתי תגובות חמות וצוננות על הראיון וההנחה, היו שטענו שהוא השתמש בהנחת התפילין ככלי להפצת העמדה שלו נגד הרפורמה, אבל אלו תגובות של מי שאינם מבינים את הערך של יהודי שמניח תפילין והנשמה היהודית שמפציעה. ואכן, אחד הדברים שהכי שימחו אותי היה שכמה שליחי חב"ד ממקומות שונים בעולם סיפרו לי שהם הצליחו להניח תפילין לאנשים רק בגלל שאהרון ברק הניח. לא מעט אנשים אמרו להם: 'אם זה טוב בשביל אהרון ברק, זה יכול להיות טוב גם בשבילי'".