הפיצוץ החריד את כל האזור באמצע הלילה. אבל בכלל לא משנה למה

עד הפיצוץ דווקא ישנתי טוב.

 הכי מוקדם מאי פעם.

 בשעה תשע כבר הודעתי לחבר'ה בבית חב"ד שאני נפרדת מהם לשלום והולכת לישון.

הם מצידם צחקו שאני כנראה מזדקנת.

הסכמתי איתם, כמובן.

בעשר בלילה כבר ישנתי שנת ישרים.

שעתיים לאחר מכן החריד פיצוץ עז את האזור.

חזקי ואני רצנו מיד למטה כדי לבדוק אם יש קשר בין הפיצוץ לבית חב"ד.

בכל זאת ישראלים... מיד חשבנו שאולי מדובר באירוע טרור.

רווח לנו כשראינו שבבית חב"ד הכל כשורה, ושלא מדובר באירוע ביטחוני.

עוד ועוד אנשים הגיחו מבין הסמטאות והבקתות כדי לבדוק במה מדובר.

במשדר החדשות הנפאלי לא אמרו דבר, אבל אנחנו כבר רגילים שלוקח זמן עד שהדברים מתבהרים.

אט אט חזרו האנשים לישון, אבל אני התהפכתי על משכבי.

לא הצלחתי להירדם שוב.

לפתע שמעתי קול בכי תחת החלון של החדר שלנו.

אימצתי את אוזני היטב, ומיד הבנתי שמישהי מדברת בטלפון. בשפה העברית.

"מה בכלל חשבתי לעצמי?", אמר הקול.

"שאני אסע לנפאל וכל הבעיות יפתרו? תעשי לי כרטיס! אני חוזרת מחר הביתה!".

הבכי שלה הלך והתגבר, ואיכשהוא מצאתי את עצמי פתאום במדרגות.

בחוץ היה קר וחשוך עד אימה.

היא ישבה מצונפת בסמטה, וכל הגוף שלה רעד.

התיישבתי לידה, והיא הרימה את עיניה.

"גם את יצאת בגלל הפיצוץ?", היא שאלה.

"בטח", עניתי.

היא ניגבה מהר את העיניים.

הן היו כחולות כמו הים.

זיהיתי אותה מבית חב"ד.

היא ישבה שם רק הבוקר.

היא היתה כל כך לבד. הכי בצד.

מילה לא שמעתי ממנה.

"דיברתי עכשיו עם אמא שלי", היא אמרה לי פתאום, "לכן הדמעות".

"בא לך לעלות לגג יחד?", שאלתי אותה.

עשר דקות לאחר מכן היא סיפרה לי את הסיפור שלה: קוראים לה נויה. שנים שהיא סובלת מחרדה חברתית קשה. פוחדת להשמיע את הקול שלה. היא מזיעה ורועדת בכל הגוף כשרק פונים אליה.

"ככה היה גם בית הספר, גם בשכונה וגם בצבא", היא לחשה,

"אז למה לעזאזל חשבתי שבטיול זה יצליח לי פתאום?".

החרדה שלה התחילה כשהיא היתה בכיתה ו'. חרם שהטילה עליה מלכת הכיתהף והרס לה מאז את החיים.

אותה אחת היתה צוחקת על חיתוך הדיבור שלה, על גוון הקול שלה, על תנועות הגוף שלה, וסחפה את כל הכיתה אחריה.

אף אחד לא נרתם לעזור לה.

מאז היא ככה.

פוחדת מבני האדם סביבה.

הכל נהרס לה.

בכל פעם שהיא רק מנסה לדבר – היא מרגישה איך כל הגוף שלה מתפוצץ לה מבפנים.

והיא רוצה כל כך שזה ישתנה כבר!

חמש שעות לאחר מכן עוד ישבנו על הגג, והבטנו בהרים המושלגים ובשמש העולה על קטמנדו הבירה.

שרתי מנגינה אל האופק הפתוח, והיא הצטרפה אלי חרש. איזה קול יפה היה לה!

"שנים לא הרגשתי הקלה כזו", אמרה.

"עם אף אחד בעולם אני לא מדברת על הקושי הזה שלי, חוץ מעם אמא שלי!".

בשעות שחלפו חשבנו יחד איך אפשר יהיה להקל עליה. העלינו רעיונות איך אפשר להיפתח יותר לחברה. אין ספור עצות ריחפו בחלל האוויר הפתוח.

הבטחתי לה שאהיה שם בשבילה מתי שרק תבקש.

היא הניחה את הראש שלה על הכתף שלי בתודה.

בבוקר צעדנו יחד לבית חב"ד, והתיישבנו על הספות הסגולות.

קרוב לכולם.

בהתחלה היא היתה זקוקה לתיווך מצידי, אבל לאט לאט ראיתי איך שפת הגוף שלה נעשית בטוחה יותר, וגם הקול שלה נעשה יציב ובטוח יותר.

שיתפתי ברשותה אחת המטיילות, בחורה רגישה ומיוחדת, והיא מצידה לא עזבה אותה.

נויה חייכה כעת בלי הפסקה, והציפה את הלב שלי באור.

* * *

שבוע  חלף מאז.

נויה החליטה להישאר.

היא מפלסת את דרכה אט אט בין האנשים.

אני, מצידי, משתדלת להיות באזור. שלא תרגיש לבד לרגע.

* * *

והפיצוץ?

עד עכשיו עוד לא הבנו מה קרה שם בדיוק.

יודעים מה? אני כבר חושבת שאולי לעולם לא נדע,

 אבל זה כבר ממש לא משנה לי.