לחזור בשמחה: על ביכורים, תשובה ואקזיט נוצץ

"וְאִם אָדָם הָיָה יָכוֹל לִזכֹּר אֶת הַפְּגָמִים אֶת הַחֶסְרוֹנוֹת, אֶת כָּל הַפְּשָׁעִים אֶת כָּל הָעֲווֹנוֹת, בֶּטַח כָּךְ הָיָה מוֹנֶה אַחַת, אַחַת וְאַחַת, אַחַת וּשְׁתַּיִם, אַחַת וְשָׁלֹשׁ, אַחַת וְאַרְבַּע, אַחַת וְחָמֵשׁ, יָשָׁר הָיָה מִתְיָאֵשׁ כִּי לֹא יָכוֹל הָיָה לָשֵׂאת אֶת טַעַם מְרִירוּת הַחֵטְא, אֶת הַבּוּשָׁה, אֶת הַפִסְפוּס, אֶת הַהֶפְסֵד". זו האינטרפרטציה המרגשת והמוסיקלית של ישי ריבו לסדר העבודה של הכהן הגדול ביום הכיפורים, עבודה-תפילה במהלכה מתקיים הווידוי. כאשר ניגשים למעמד הווידוי בכובד ראש, הוא יכול לעורר את הלב. הוא גם יכול, כפי שמתאר השיר, לסדוק אותו. לכן כדאי לאמץ פרספקטיבה נוספת.

בשלהי ספר דברים, בפרשת כי תבוא, מוזכרת מצוות הביכורים. לכאורה, מדובר במצווה חקלאית-נקודתית, הרלוונטית רק לאנשי שדות וכרמים בארץ ישראל. אך העומק הפסיכולוגי שלה, כפי שנראה, הוא אוניברסלי. בפן הטכני, יש לקחת "מראשית כל פרי האדמה" – משבעת המינים, שגדלו בקרקע שבבעלותך – ולשים בטנא; ואז לעלות לירושלים. מתי? בין חג השבועות לחג הסוכות – "זמן שמחתנו". העלייה לירושלים מתוארת בחז"ל כפסטיבל של הודיה, מוסיקה ושמחה. אחרי המאמץ וההשקעה הגדולה, ואחרי כל הדרך הארוכה, ישנה התרגשות אמיתית מראשית היצירה, מניצני ההצלחה.

כאן יש להדגיש עיקרון חשוב: הביכורים הם בסך הכל הפירות הראשונים. הם לא מעידים מאומה האם הפרדס או השדה יניבו יבול מרשים. ההודיה הגדולה היא על עצם ההתחלה החדשה. זו תפיסה כמעט מהפכנית: הכרת תודה ושמחה, לא רק על סיום פרויקט או על אקזיט יוקרתי ונוצץ, אלא על הצעד הראשון, על השינוי הקטן, על ההתחדשות הבסיסית ביותר. זוהי לא נחמת שוטים. זו אסטרטגיה חשובה כשניגשים להתמודד עם מכשולים ואתגרים. המעבר מאפס לאחד נראה זעיר וטריוויאלי, אך הוא מעיד על עבודה רבה, והוא סיבה טובה לשמחת הלב – יגעת ומצאת: תחייך.

מתוך המודעות הזאת, מביא הביכורים מגיע לבית המקדש, ובין השאר מבצע פעולה ייחודית מאד: האדם מתוודה על מעשיו הטובים! בניגוד לכל טקסי הווידוי הדתיים, בהם האדם מספר בראש מורכן על חטאיו השליליים, במצוות הביכורים הווידוי הוא על פעולות חיוביות שעשה האדם – חידוש נפלא! התובנות הפסיכולוגיות והעוצמות הנפשיות שאפשר ללמוד מרעיון זה ניתנות להערכה דווקא ממה שמתואר בהמשך הדברים, בטקס הברכות והקללות בהר גריזים והר עיבל.

ניתן לזהות כי לצד הקללות החומריות, אותן מונה הכתוב במידה ובני ישראל לא ישמעו בקול ה', ניצבות גם קללות נפשיות. נמנה כמה מהן: "תימהון לבב", "והיית משוגע", "לא תרגיע ולא יהיה מנוח", "לב רגז", "דאבון נפש". ואולי השיא של הקללות הרוחניות: "והיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת לילה ויומם – ולא תאמין בחייך". חרדה נפשית, מצוקה תמידית, כעס מתפרץ, דיכאון, העדר משמעות וחוסר ביטחון עצמי ויסודי בחיים. זהו תיאור של מצב עגום וכואב: תלישות אקזיסטנציאלית קשה ופרופיל פסיכולוגי ירוד, המאפילים על החיים בכללותם. כל אלה, כפי שמציין הכתוב, באים גם כתוצאה מהעדר התרגשות מהשגרה היומיומית המבורכת ומחוסר הערכה לטוב הסובב אותנו: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל". אל מול עצבות ויראה הנחוצות וראויות במצבים מסוימים, התנהלות קיומית תדירה בהעדר שמחה היא עבירה בפני עצמה: היא עבירה כנגד ה', אך לא פחות מכך היא עבירה כנגד האדם עצמו – כנגד החיים.

הבחירה בשמחה נתונה לאדם. אין היא קשורה אך ורק למצבו החומרי, הנפשי או לנסיבות חייו. זו היא בחירה אקטיבית ולאו דווקא פשוטה: לראות גם במצבים קשים את נקודות האור. לחיות מתוך פרספקטיבה חיובית ולדלות ניצוצות אור מתוך החושך – אינה פריבילגיה של יוצאי הודו ותורות המזרח או נאיביות של אנשים המנותקים מהמציאות המורכבת. מדובר במצווה מדאורייתא, ואולי בפסגת הפסיכולוגיה היהודית: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך ולביתך".

למרות מה שאין, צריך לדעת לשמוח במה שיש, במה שניתן לך! ולתת את הדעת על הטוב הסובב אותנו – טוב המבקש להתגלות לעיניים המחפשות אותו. מאחורי האמור במסכת אבות "איזהו עשיר – השמח בחלקו", לא מתחבאת, חלילה, תודעת עוני, הסתפקות במועט או בינוניות, אלא פילוסופיית חיים יקרת ערך ומתכון מנצח לבריאות הנפש. כאשר זו הגישה, ניתן להבין ביתר שאת, את המשך המילים של השיר "סדר העבודה": "וְאִם אָדָם הָיָה יָכוֹל לִזְכֹּר אֶת הַחֲסָדִים אֶת הַטּוֹבוֹת, אֶת כָּל הָרַחֲמִים אֶת כָּל הַיְּשׁוּעות, בֶּטַח כָּךְ הָיָה מוֹנֶה, אַחַת, אַחַת וְאַחַת אַחַת וּשְׁתַּיִם, אַחַת מֵאֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים וְרֹב רִבֵּי רְבָבוֹת, נִסִּים נִפְלָאוֹת, שֶׁעָשִׂיתָ עִמָּנוּ יָמִים כלֵילוֹת".

מצוות התשובה גם היא, בין השאר, מאירה את הדרך לחזור אל השמחה, אל ראיית הטוב, כל אחד בעצמו ובזולת. וכפי ששר שולי רנד: "תָּמִיד יָדַעְת לִמְצֹא בִּי עוֹד קְצָת אוֹר שֶׁמִּמֶּנִּי נֶעֱלָם, נְקֻדָּה טוֹבָה וְעוֹד נְקֻדָּה טוֹבָה, וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשַׁע, הִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ". כשם שהביכורים מסמלים את ההודיה על עצם ההתחלות הראשוניות, וכשם שבווידוי הביכורים האדם מזהה בעצמו את נקודות הטוב ושמח בהן, כך בראש השנה וביום הכיפורים – לצד הווידוי המוכר "אשמנו, בגדנו, גזלנו, דברנו דופי...", יש על האדם, ועל החברה כולה, לזהות גם את הצדדים החיוביים הקיימים בתוכנו, "לזכור את החסדים ואת הטובות" ולהאיר אותם לכל השנה ולכל מרחבי החיים האישיים והציבוריים.

רועי כהן הוא דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית, עו"ד ומגשר, מפיק, במאי ועורך תוכן