"הערצתי את אחי שעזב את הישיבה, רציתי לדמות לו"

משה גרינברג היה בסך הכל בן אחת עשרה, כשאחיו המבוגר ממנו בשלוש שנים החל לפזול החוצה אל הרחוב, שינה את הלבוש, עזב את הישיבה החסידית בה למד והתחיל להכניס לבית תכנים לא ראויים. "אנחנו משפחה חרדית רגילה, וההלם היה גדול מאוד", מספר משה, "מה עוד שההתדרדרות הייתה מהירה ביותר – אחי עזב את החסידות ואת הבית, הוריד את הפאות והתגייס לצבא".

בזמן הגיוס היה משה כבר בן 14, והוא זוכר את אותם ימים כתקופה מבלבלת ומאתגרת במיוחד. "לאחי הייתה השפעה גדולה עליי, ורציתי מאוד להיות כמוהו", הוא מסביר, "ראיתי בו דוגמה לאדם שמצליח ומביא הישגים. נסחפתי אחריו וכבר הייתי עם רגל אחת בחוץ, אבל בשלב מסוים עצרתי וחזרתי בעוצמה רבה. בגיל 17 נחשבתי לאחד הבחורים המתמידים ביותר, ובגיל 19 התחתנתי עם אשתי והקמתי בית תורני מאוד. כיום אני ברוך השם אבא לארבעה ילדים חמודים, במשך כמה שנים למדתי בכולל וכיום אני תומך בבחורים מתמודדים, ולא פחות מזה – באחיהם שעוברים התמודדות לא פשוטה, נותן ליווי לכל אורך הדרך, עד להשגת תוצאות בעזרת ה'".

ילד צעיר, ניסיון גדול

הניסיון האישי שחוותה משפחתו של משה, כפי שמתברר, היה רחב עוד יותר. "בנוסף לאחי הבכור שעזב את הדרך, יש אח נוסף מתחתיי שהיה חסיד כמוני אך לצערי עזב את הכל. כמובן שהדבר השפיע על כל בני המשפחה, וזה העלה בי שוב את התחושה שכאשר יש במשפחה נוער מתמודד, חייבים לזכור גם את האחים שבבית, השותפים לכאב ולהתמודדות. זאת למרות שלפעמים נראה שהכל בסדר אצלם, והם ממשיכים את חייהם כרגיל. אבל זה לא ככה, כי אח לנער מתמודד נתקל תמיד בשאלות שאי אפשר להתחמק מהן. אני זוכר שאותי למשל הטרידה תמיד השאלה: 'האם אני צריך לכבד את אח שלי שכל כך מצער את ההורים ואת המשפחה?' והיה שלב בו הרגשתי בושה גדולה, כשחברים היו רואים אותי ברחוב עם אחי, וכמובן שהייתה גם הסקרנות הגדולה, כי אחי הביא לבית כל מי אמצעים טכנולוגיים מעניינים שכילד צעיר הם ריתקו אותי מאוד".

ומה באמת אפשר לומר לאחים לנערים מתמודדים? איך אפשר לעזור להם?

"אני חושב שהדבר החשוב ביותר הוא קודם כל להקשיב  לאותם ילדים ולשמוע את הלב שלהם. אני זוכר שבימים שבהם התחילה ההתדרדרות של אחי הבכור, הדבר שחסר לי ביותר היה כתובת של אדם שאוכל לשפוך לפניו את הלב שלי והוא יבין אותי. אני משתדל לשמש דמות תומכת לאותם נערים, כאשר אני מסביר להם שבוודאי קשה וכואב להם, אבל עם כל הקושי, זה לא אמור לגרום לנו לעזוב את הדרך גם כן. באופן אישי אני משתדל גם לתת להם סוג של פיצויים על החוויות הקשות שהם עוברים, אני מספק להם חוויות וריגושים שאינם פוגעים בהתנהלות לפי דרך התורה, ומסביר להם תמיד: 'אם אחיך נהנה במקומות אסורים, אנו נהנה במקומות מותרים'. חשוב לי להראות להם שבאמת לא חסר לנו שום דבר, אין כלום שמצפה מעבר לרחוב".

(צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

וזה באמת עוזר?

"כן, בהחלט. יש בחורים שאחרי תקופה קצרה של משבר חוזרים לדרך הישר וממשיכים את החיים כרגיל, יש כאלו שזה לוקח להם זמן רב יותר, ואני מקבל את זה בהבנה ובסבלנות. חשוב שגם ההורים יתאזרו בסבלנות ובהכלה, ואחד הדברים שאני ממליץ להורים תמיד: 'אם הילד שלכם קנה משקפיים קצת יותר מודרניים או החליף את סגנון הלבוש, אל תסתכלו עליו מיד כעל מי שעומד גם כן להתדרדר כמו אחיו, אלא נסו לראות את מה שעדיין קיים אצלו ולעזור לו לשמר אותו'. כי ילדים מרגישים את הלב של ההורים, ואם הם מרגישים את הלחץ של ההורים, זה עלול לעורר אצלו כעס, שלא באמת אכפת להם ממנו אלא אכפת להם מעצמם, ומפחדים על השם של המשפחה.

"אגב, לפעמים יש במשפחות כאלו תופעה הפוכה, כאשר הילדים הבאים מנסים ללכת דווקא למצב קיצון וממש סוגרים את עצמם, אפילו יותר מהסטנדרט, לצורך בריחה והגנה.  כמובן שזה לא טוב, כי אדם צריך להתנהג בטבעיות בריאה, וקיצוניות אף פעם לא מומלצת. בשלבים הראשונים עוד אפשר לתת לילדים כאלו לסגור את עצמם, כי זה סוג של בריחה מהמציאות שהם חווים, אבל בשלב כלשהו, במוקדם או במאוחר  כדאי לאזן אותם ולהוריד אותם על הקרקע.

"ככלל, חשוב מאוד שהורים יבינו כי חלק מהאתגר בגידול נער מתמודד הוא בכך שהבית כולו הופך להיות בית מתמודד, וממילא הוא מצריך כללים שונים של תחזוקה מכל בית אחר. כיום כבר יודעים שלנער מתמודד יש להתייחס עם הרבה הכלה ואהבה, אבל חשוב לא פחות מכך לשמר את ההכלה והאהבה גם כלפי הילדים האחרים שבבית. לעתים אנו נוטים לחשוב שכל זמן שהילד מתנהג רגיל ולא מראה מצוקה, אז לא צריכים להתייחס אליו במיוחד, וזו תפיסה שגויה, כי כשהילד מראה סימני מצוקה כבר הרבה יותר קשה לתקן. להיפך, כשאין סימני מצוקה זה הזמן לשמר את המצב הקיים ולחזק אותו. במקום לבנות בית חולים מתחת לגשר שעומד לקרוס, בואו נחזק את הגשר לבל ייפול וכך לא נצטרך לבנות את בית החולים.

"אם הילדים בבית ירגישו את החום והאהבה של ההורים, ומצד שני את הרחמנות והחמלה כלפי האח שמתמודד ויהיו אפילו שותפים בהצלתו, אז אין סיבה שהילד יחשוש שאולי גם לו זה יקרה, אלא להיפך, הוא ידע להגיד בוודאות: 'לי זה לא יקרה'. גם ההורים יוכלו להיות רגועים ולדעת שהילד לא יושפע מהאח, ככלל הידוע בחז"ל: 'איידי דטריד למפלט, לא בלע'. כלומר, כל זמן שעסוק בנתינה, אינו יכול להיות מושפע ממנו".

ההבנה: הנשמה פצועה

מה תוכל להגיד לנערים שמרגישים כעס כלפי האח שעזב את הדרך, וקשה להם לכבד אותו ולשמור על קשר אתו?

"אני מסביר לנערים שאני מלווה, שלפעמים נראה להם שאחיהם קם בכל יום בבוקר וחושב לעצמו: 'איך אוכל לצער את ההורים ואת המשפחה היום? איך אעשה מעשה נוסף שיצער אותם?' וזה ממש לא ככה. חשוב להבין שכל מה שהאח עושה ומתנהג לא כשורה, אינו תוצאה של בחירה מרצון, אלא מתוך כאב עמוק. הוא מנסה לחפות על הכאב בכל מיני דרכים, אבל ברור שהמטרה אינה לצער את ההורים והמשפחה. להיפך, כשהוא רואה את המשפחה בצער זה כואב ומציק לו. קשה לו לראות אותם מצטערים, אך גם קשה לו גם להתחשב בהם, כי עוצמת הכאב שלו חזקה פי מאה מהכאב שהוא גורם למשפחה. הוא אינו מסוגל כלל לחשוב ולהתחשב באחרים כשהוא בעצמו פצוע ומחפש ריפוי למכאוביו. אם רק נבין את זה ונשנה את הגישה שלנו כלפיו, נתחיל לרחם עליו ונתייחס אליו בהתאם, נחסוך את כל הכאב והרגשות השליליים שלנו כלפיו, וכך אולי גם נוכל לעזור לו להירפא מפצעיו ולחזור לקו הבריאות במהירות".

ולאחים שמתביישים לצאת לרחוב עם אחיהם, הוא מציע: "בואו נדמיין לעצמנו שארגון של חוזרים בתשובה פונה אלינו בבקשה לעזור להם בליווי לחוזרים בתשובה חילוניים ולחזק אותם. כמובן שנשמח לעזור. האם נרגיש לא נעים כשנלך איתם ברחוב ונלווה אותם הביתה ונשוחח איתם מול כל החברים שלנו? בוודאי שלא. להיפך, נרגיש אפילו קצת גאווה על שזכינו בתפקיד כל כך חשוב ונעלה, לקרב את אחינו האבודים. עכשיו בואו נעתיק את כל זה לאחים שלנו בבית. הרי הם לא פחות שווים מאחינו שאינם קרובי משפחה שלנו. אח שלנו בבית הוא הראשון שמגיע לו לקבל את היחס והאהבה, ולכן עלינו לעשות הכל כדי לקבל אותו כמו שהוא. אם נבין את השליחות שלנו ונתמקד בטוב, לא נתבייש באח, ונוכל להמשיך לשמור על קשר בריא ומכבד".

עם זאת, משה מוסיף בזהירות כי על ההורים לבדוק את הקשר של הנער המתמודד עם אחיו ולשים לב למצבו ואיך הוא משפיע על בני הבית. "במקרה האישי שלי אחיי  נזהרים מאוד לא להשפיע על אחיי הקטנים, ובכל פעם שהם באים לבית הם יושבים איתם ומתעניינים במה שהם למדו בחיידר ואפילו נותנים להם דוגמאות מהגמרא שהם למדו בעבר. במצב כזה באמת אין שום טעם בניתוק, אלא להיפך, יש טעם בחיזוק הקשר המשפחתי. הניתוק מהמשפחה ייעשה רק במקרים קיצוניים מאוד שבהם אין ברירה, אך זו הדרך היחידה שתשמור על הילד הצעיר ולא תפגע בו. לפעמים יהיו מקרים בהם נעדיף שהנער המתמודד לא יבוא הביתה, אך עדיין כדאי לאפשר לאחים לשמור על קשר טלפוני אתו, שזהו קשר שפחות משפיע ועדיין משאיר את האח כחלק מהמשפחה שלנו".

ואי אפשר שלא לשאול: איך מגיבים הוריך לפעילות שלך?

"ההורים שלי מאוד שמחו ברעיון, והם מברכים אותי עליו בכל יום, אבל הדבר המפתיע ביותר הוא שגם אחיי שירדו מהדרך שמחים בפעילות שלי, ואחד מהם גם אמר לי פעם בפתיחות: 'העיקר שלא יהיו עוד מקרים כמו שלנו', כי מסתבר ששניהם מודעים היטב למקום שבו הם נמצאים, ושניהם מבינים כמה שזה לא מלכתחילה".

דרך אמיתית לשמוח

לסיום, מבקש משה לציין את התשובה האמיתית ביותר שהוא מסביר לאחים לבחורים מתמודדים, ששואלים אותו את שאלת מיליון הדולר: "אולי באמת הוא נהנה מהחיים, ואנחנו אלו שמפסידים?"

"כדי להשיב על כך בכנות, אני ממליץ לבחורים להסתכל תמיד על מבחן התוצאה ולבדוק אותו, כי אם אנחנו רוצים לדעת אם באמת האדם נהנה בחיים וטוב לו, אנו צריכים לבדוק אותו בזמנים שבהם אין לו את כל הגירויים שגורמים לו ליהנות. כך לדוגמה נוכל לקחת אדם שמעשן וטוען שזה מרגיע אותו, וננסה לבדוק – האם כאשר ייגמרו לו הסיגריות והוא לא יקנה עוד, הוא עדיין יהיה רגוע? וודאי שלא, אלא בדיוק להיפך. לכן ברור שהסיגריות לא באמת השפיעו עליו. כך גם אצל האח שלנו, מובן לכולנו שאם רק ניקח ממנו את המכשיר והחברים ליום אחד הוא  יתפוצץ משעמום ומתסכול, ולמה? כי כל הדברים האלו לא באמת טובים לו והוא לא באמת נהנה ושמח מהם, כי אין להם שום השפעה טובה עליו.

"לעומת זאת, אם ניקח אדם שיושב ועוסק בתורה הקדושה, ומרגיש חיבור אמיתי לבורא העולם, נוכל לראות שהוא שמח ומאושר לא רק בזמן הלימוד, אלא גם כשהוא נמצא בתור בסופר או בפקקים ארוכים. גם במצבים כאלו הוא לא מאבד את שלוותו ואושרו, כי התורה מכניסה לאדם חיבור אינסופי לבורא עולם, שמאפשר לו לקבל ממנו בכל מקום שמחה וחיות. זוהי ההוכחה החזקה ביותר לדרך הנכונה והאמיתית בה מומלץ לכולנו לחיות, כדי לזכות באושר ובשמחה".

ליצירת קשר עם משה גרינברג: m0527187476@gmail.com