שי גולדן: "אויבינו מביטים בנו מהצד ולא מאמינים למזלם הטוב"

"הצדק שלי לא מעניין אותי. הניצחון או ההפסד לא מעניינים אותי. אפילו העקרונות שלי נדחקים למטה בשם עקרון אחד בלבד בעת הזו: יש לשמור על מדינת ישראל". כך כותב המגיש שי גולדן בפוסט שפרסם לעוקביו, בו הוא מביע דאגה מפני המצב במדינה.

"מסלול הסחרור הפסיכי והחולני והמוטרף והמשוגע הזה שכולנו שבויים בתוכו מחריב את המדינה, לאט (בעצם: מהר) ובשיטתיות מובטחת", כתב. "אני מביט מהצד המום ממש באינספור אנשים תבוניים, שעיניהם הפכו מזוגגות, וגוום נמתח לתנוחת קרב מתמדת; דלוקים מטירוף ומשנאה ומהיאחזות בפרינציפ שלהם כמו היה מדובר בחיי ילדיהם; השנאה משתוללת ובוערת. והעיוורון מושל בכל. כולם כה קדושים וכה צודקים וכה החלטיים, עד שאין מקום לשום קול אחר, לשום פסיעה לעבר עמק השווה".

בהמשך כותב גולדן כי המדינה נמצאת במסלול התנגשות. "כולם מצביעים באצבעות נוקשות על האחרים ומאשימים אותם. הוא אשם! הוא! הוא! תראה מה הוא אמר! תקרא מה הוא צייץ! הוא! בגללו! אני צודק! והוא אשם! רק הוא! לי אין שום אחריות לשום דבר, ושום מבט עגול ומעמיק. רק צדק. ואשמה לחלק בערמות לכל מה שנושם סביבי ולא חושב כמוני, אבל בדיוק מדוקדק כמוני, ואך ורק כמוני. ומרוב אשמה, אין כאן כבר שום גאולה וחסד לחלק לאף אחד".

לקראת סיום, הוא מסביר כי "מי שלא רואה שבסוף האירוע הזה - ינצח מי שינצח - ישראל תהיה חלשה ופגיעה ומעורערת בהרבה מכפי שנכנסה אליו, מעמיד צדק וניצחון ופרינציפים על פני טובת הבית שלו. ואני מסרב לעמוד מהצד ולהשגיח בחברה שלנו נקרעת לגזרים, בשנאת האחים המשתוללת הזאת, בפירוק כל המערכות כולן וכל החומות כולן ולומר: 'אבל אני צודק! ועכשיו תנו לי להסביר לכם כמה אני צודק ולמה אני צודק! כי יש לי הסבר שמאד משכנע אותי בצדק שלי'. אני צודק, לשיטתי. אז מה? אנחנו מצויים הרבה מעבר לשלב הצדק והעקרון. לפי הבנתי את המציאות אנו ערב פירוק ישראל. ואם יש מי שמוכן לשלם את המחיר הזה בשם הצדק שלו, אז לעזאזל עם הצדק הזה. פשוט לעזאזל עם הצדק הזה".

גולדן טוען כי הוא עייף מהשיח המתנהל. "כשלעצמי, תש כוחי מכל הרעש האלים הזה. מכל הצדק ההיסטרי והנמרץ הזה. מכל המלחמה המטורפת מטורפת מטורפת הזאת, שקורעת את המדינה לגזרים; מחריבה בתים ומשפחות; מחסלת חברויות; ומשמידה את כולנו. עייפתי מזה ברמות שאני אפילו לא יכול להתחיל ולהסביר. כמו כן: אני מודאג מאד. מאד. מאד. בעצם: אני נושק לייאוש. אין עם מי לדבר. ואין על מה. הצדק מחריש כאן את כל האוזניים ומסמא את כל העיניים. בסוף נשאר עם צדק, אבל בלי בית ובלי מדינה ובלי עם ובלי משפחה ובלי חברה ובלי חברים. רק תאים קטנים וצפופים, מעגלים חברתיים פרטיים, בהם יש כניסה רק לחוג שלנו. כל אחד והחוג שלו.

"אויבינו מביטים בנו מהצד ולא מאמינים למזלם הטוב. פשוט לא מאמינים למראה עיניהם. אבל היי, העיקר הפרינציפ. ושמעת מה הוא אמר?! שמעת?! כן, שמעתי. כן, ראיתי. כן, זה לא מעניין אותי. פשוט לא מעניין אותי עוד. משהו גדול ואסוני מבעבע בתוכנו. והוא מחריב אותנו. אבל שמעת מה הוא אמר?! ייאוש. פשוט ייאוש".