פרשת ניצבים-וילך: איך אפשר לחשוב שהקב"ה לא נמצא איתנו?!

"וַיֹּאמֶר השם אֶל מֹשֶׁה, הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ. וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה.וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (דברים ל"א, ט"ז-י"ח).

לכאורה, אחרי שבני ישראל עושים תשובה והם מבינים ש"הלא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה", למה אלוקים אומר "ואנכי הסתר אסתיר פני"? הרי בני ישראל הבינו את הטעות והם שבו בתשובה?

ה"ספורנו" מפרש, שהאמירה של בני ישראל "על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה", איננה מחשבה של תשובה, אלא מסקנה פסולה. לדעתם, הצרות באו משום שאלוקים עזב אותם והם נתונים עכשיו להשפעות טבעיות כמו שאר העמים: "בשביל שסילק שכינתו מתוכנו היו אלה לנו, ובחשבם זה לא יפנו להתפלל ולא לשוב בתשובה". המחשבה המוטעית שאלוקים כביכול עזב אותם, עלולה לגרום לכך שהם יתייאשו ממצבם ולא ישובו בתשובה, אולם אומר אלוקים, הם טועים - "ואנכי הסתר אסתיר פני מהם – לא כמו שחשבו הם באמרם שאיני בקרבם, כי אמנם בכל מקום שיהיו תהיה שכינתי מצויה שם, כאמרם זכרם לברכה (מגילה כט ע"א), בכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם, אבל אסתיר פני מהצילם". אני איתם תמיד, אבל אני מוסתר.

הקדוש ברוך הוא מודיע שתבוא תקופה של הסתרת פנים, שעיקרה באה כדי לעורר את העם לתשובה, אך תגובת העם תהיה מוטעית שאין זה הסתרת פנים אלא הסתלקות גמורה, אין אלוקי בקרבי ואין יותר השגחה אלוקית. ועל זה באה תגובה חריפה יותר מהבורא, שהוא יסתיר את פניו עוד.

ה"שפת אמת" (וילך, שנת תרל"ט) מביא בשם רבנו שמחה בונים מפשיסחא את אותו רעיון, והוא מרחיב בעניין – איך יהודי יכול להעלות על דעתו שיש רגע אחד בחיים שאין אלוהי בקרבי? אל לנו להעלות על הדעת שהצרות באות בגלל ש"אין אלוהי בקרבי", לחשוב כך זהו חטא גדול מאוד, שבגינה "אנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא", הסתרה בתוך ההסתרה.

פעמים שהקדוש ברוך הוא מסתיר פניו כדי שאנו נחפש אותו, אך יש שהוא מסתיר את ההסתר, כך שאין יודעים שהוא מסתתר, וכך איש אינו מחפש אותו.

ליהודי אסור לחשוב ש"אין אלוקי בקרבי".

בפרשתנו מופיע הפסוק: "וְשָׁב השם אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ השם אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה" (דברים ל', ג').

רש"י מביא את שאלת חכמים, שלכאורה מתאים היה לכתוב "והשיב השם אלוקיך את שבותך", למה כתוב "ושב", כביכול השם עצמו שב? "רבותינו למדו מכאן, שהשכינה כביכול שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו, שהוא ישוב עמהם". "ושב השם אלוקיך", כשעם ישראל ישוב גם השם כביכול ישוב, וכל עוד שאתה לא שב ואתה בגלות, גם השם נמצא בגלות וכמאמר הפסוק: "עִמו אנוכי בצרה" (תהילים צ"א, ט"ו).

הפעם הראשונה שאלוקים התגלה למשה, היה זה בסנה. למה דווקא בסנה? רש"י כותב, כדי להראות למשה ש"עמו אנכי בצרה", שכביכול הבורא עצמו נמצא בגלות ובמקום צר יחד עם בני ישראל.

התלמוד במסכת גיטין (ז ע"א) אומר, שכל מי שיורד לחייו ולפרנסתו של חברו וחברו מבליג ושותק – "שוכן בסנה עושה לו דין". "שוכן בסנה" זה הקדוש ברוך הוא שהתגלה למשה בסנה, והקדוש ברוך הוא "יבוא בחשבון" עם המציק. למה התלמוד בחר דווקא כאן את הכינוי "שוכן בסנה"?

החת"ם סופר (על התלמוד שם) מבאר שזה בדיוק הרעיון. כל אדם שיש לו צרה והוא מבליג, בורא עולם כביכול "מתכופף לעברו" ושוכן עמו, והוא מממש את ההנהגה של "שוכן בסנה". 

יהודי צריך להאמין שבכל מצב "עִמו אנוכי בצרה".

בימים אלו, ימי הסליחות, צריכים אנו לזכור שהשם קרוב גם לחוטא הגדול ביותר, ואין מציאות שאדם יכול לומר "אין אלוקי בקרבי".

בראש השנה אנו מתפללים "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ להשם בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָ͏ִם" (ישעיהו כ"ז, י"ג). ה"פרי צדיק" (ראש השנה פרק ט"ו) כותב, ש"האובדים בארץ אשור" הכוונה לאלו שטועים בדעות ובמחשבות בענייני עבודה זרה (עיין שם בדבריו), "והנדחים בארץ מצרים" הכוונה לאלו שטועים בעריות ובכל העניינים הגשמיים, כולם יבואו חזרה, מפני ש"עמו אנכי בצרה". הקדוש ברוך הוא איתם והוא מחכה שהם יבחרו שוב בטוב.