להחזיק את הראש ולא להאמין: מה מטריף את ראשי מערכות הביטחון לשעבר?

ראש המוסד לשעבר, תמיר פרדו, התראיין לערוץ תקשורת אמריקאי והאשים את מדינת ישראל כי היא מנהלת משטר אפרטהייד ביהודה ושומרון. אמירה כזאת, מפי אדם ששימש בתפקיד ביטחוני מהבכירים ביותר בישראל, היא הגיבוי הכי משמעותי שניתן להעניק לאנטישמים ולארגונים שונאי ישראל, ומתן רוח גבית להמשך פעילותם נגד ישראל.

יכולת הדיבור ניטלת מול מעשה בלתי נתפס כזה: איך ייתכן שאדם, שהקדיש את מרבית חייו למען הגנת מדינת ישראל, מתהפך לפתע ב-180 מעלות וחובר לשונאי ישראל? איך האיש, שלחם למען שלום המדינה, מאשים בפני כל העולם את ישראל בהאשמה כל כך חמורה, בידיעה ברורה שדבריו יגרמו פגיעה קשה בתדמית המדינה, ובעיקר מול בית המשפט הבינלאומי בהאג?

אין חולק כי מותר לראש המוסד לשעבר למתוח ביקורת על מה שנראה לו לנכון, אבל למה בפני כל העולם? למה לגרום נזק למדינה שלך? היכן האחריות? גם כשבוחנים את האמירה שאמר פרדו לגופה, יש בה סתירה פנימית, כפי שאיש התקשורת איתמר פליישמן טוען: "אתה היית ראש שירות הביון של 'מדינת האפרטהייד' – אז או שתעמיד את עצמך לדין בבית המשפט הבינלאומי בהאג על מה שעשית, או שתסתום את הפה...".

אין ספק שמדובר באירוע חמור ותמוה שדורש הסבר, בפרט כאשר מתברר שאמירות ומעשים שפוגעים באזרחי ישראל הפכו לתופעה רווחת בקרב ראשי מערכות הביטחון לשעבר. בחודשים האחרונים הכרנו מחדש את בכירי זרועות הביטחון לשעבר, שבחלוף הזמן כבר הספקנו לשכוח. כמו מתוך תהום הנשייה, קמו דמויות כמו הרמטכ"לים לשעבר אהוד ברק ודן חלוץ והפכו לחלק בלתי נפרד ממובילי המחאה נגד הממשלה. הם נקטו במילים ובאמירות חסרות תקדים שגבלו בהמרדה ממש, זאת למרות שידעו שהדברים עלולים להביא לפגיעה פיזית באזרחים.

בדיקה בארכיון מעלה כי לתופעה הזאת יש כבר היסטוריה. ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי תקף בשנת 2011 את החרדים ואמר כי "הסכנה הקיומית על ישראל, יותר מהגרעין האיראני, היא ההקצנה החרדית". מעבר להשוואה הבלתי נסבלת בין האויבת המושבעת של ישראל לבין יהודים באשר הם, קשה להבין מה מטרת האמירה המקוממת הזאת מלבד יצירת שנאה ופילוג בעם.

אז מה באמת קורה במוחם של בכירי מערכות הביטחון לשעבר, שגורם להם להתבטא כך? קשה לדעת. ייתכן ששורשי התופעה קשורים למצב הנפשי של אדם שהיה בתפקיד נחשק, פיקד על מערכת מסועפת ורבת פעלים, ולאחר פרישתו מוצא את עצמו לפתע חסר מעש, נטול השפעה וכבוד. במצב זה, הוא עלול לפתח רעב גדול לתשומת לב ציבורית, ובהיעדר בלמים מתאימים, להגיע גם לאמירות ולמעשים קיצוניים שיזכו אותו להופעות בבמות תקשורתיות וימלאו את מאגרי תשומת הלב שהוא זקוק להם. זאת, כאמור, רק תיאוריה לא מבוססת ונושא למחקר של אנשי מקצוע.

מה שכן חשוב ללמוד מהתופעה הזאת הוא, שיש לקחת בערבון מוגבל כל אמירה דרמטית של איש ביטחון בכיר לשעבר. צבר ההתבטאויות של אנשי ביטחון לאורך השנים מלמד, שמאחורי המילים הדרמטיות לא בהכרח עומדת עמדה ביטחונית או מקצועית; במקרים רבים מדובר סתם בדעה אישית, ואולי גם צורך בקצת תשומת לב.