סיון רהב מאיר: כש-14,000 איש שרים יחד "אשרי העם שככה לו"

לפעמים אנחנו מפחידים את עצמנו. בפרשה שקראנו בשבת מופיעה רשימה של ברכות, וגם של קללות שעלולות להתרחש: מלחמה, רעב, מחלות ועוד. אבל קללה אחת מעניינת במיוחד, כי היא לא בדיוק מוחשית:"וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם, וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ".

הפרשנים מסבירים שהקללה הזו היא לא אובייקטיבית, אלא סובייקטיבית. אין באמת ממה לפחד, ועדיין - האדם מגיע למצב שהפחד משתק אותו, גם בלילה וגם ביום, עד כדי כך שהוא פשוט חרד ודואג ולא מאמין בחייו. למעשה זהו פחד בלי סיבה, בלי איום אמיתי.

"אין שם פחד - אבל אתה תפחד", כותב הרב נפתלי צבי יהודה ברלין - וזו בדיוק מהות הקללה. אותו אדם שוכח שגם אם יש קושי הרי שהעולם ככלל הוא טוב, שדברים יכולים להשתנות לטובה, שאפשר לתקן, ושיש משמעות בקיום של כל אחד מאיתנו.

ומה איתנו? אם "לֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ" זו קללה שכתובה בתורה, הרי שעלינו לנסות להשתדל ולחיות הפוך, לחיות את הברכה: "תאמין בחייך".

שנזכה.

מה למדתי מהיהודים במדינות המפרץ?

יום שישי האחרון בצהריים. אני בבית בירושלים, מתחברת לזום. הוזמנתי לדבר בטקס קבלת שבת מוקדמת של איגוד הקהילות היהודיות במפרץ, ונדהמתי. מדובר בארגון שמאגד קהילות יהודיות מעומאן, כווית, קטאר, איחוד האמירויות, בחריין וסעודיה. וואו.

מישהו שר את הפיוטים "לְכָה דוֹדִי" ו"יְדִיד נֶפֶשׁ" וכולם הצטרפו, ואז קראו את פרשת השבוע ותרגמו אותה. התבקשתי לדבר לקראת ראש השנה ואמרתי שהמפגש הזה הוא ההוכחה שצריך לחלום בגדול, לקראת השנה החדשה: קודם כל, זום. לפני הקורונה, לפני כמה שנים, מי דמיין כלי כזה, שיכול לחבר בקליק אחד את כולנו, ממקומות כל כך רחוקים, בכזו איכות ומהירות? והטכנולוגיה רק עפה קדימה, כל הזמן, הרבה מעבר למה שאנחנו מסוגלים לדמיין.

ושנית, השלום והקשר בין המדינות. הודא נונו מבחריין, שהייתה השגרירה של בחריין בארצות הברית ובקנדה, סיפרה על קהילה יהודית קטנטנה, עתיקה ומרתקת. אחרים סיפרו על זהות יהודית גאה ובטוחה בדובאי ואבו דאבי.

אמרתי שבדיוק כמו שחלומות גדולים בתחום הטכנולוגי והדיפלומטי מתגשמים, כך הם יכולים להתגשם בחיים האישיים שלנו. ראש השנה הוא ההזדמנות לעדכן את רשימת החלומות, הפרטיים והכלליים, כדי להעצים ולהגדיל אותם. אנחנו רגילים לנבואות שחורות, לתחזיות שחורות, לציפיות נמוכות, והרבה פעמים הן עלולות להגשים את עצמן. הזום הזה עם העולם הערבי הוכיח לי עד כמה דברים שלא דמיינו אפילו – יכולים להתגשם, ולטובה.

אז מה החלומות שלנו לשנת תשפ"ד?

זה לא רק הישג של ישי ריבו

ישי ריבו ניגן עד לפני כמה שנים לחברים בחדר בישיבה. השבוע הוא הופיע לפני 14 אלף איש באולם ה"מדיסון סקוור גארדן" בניו יורק, זמר ישראלי ראשון שמגיע להישג כזה.

אבל הסיפור הוא לא רק ההישג הישראלי, אלא הסיפור היהודי. הרב מארק ויילדס ממנהטן שלח לי הודעה: "14 אלף ילדים ומבוגרים, דתיים וחילוניים, אמריקאים וישראלים, שרים ביחד, בעצם מתפללים ביחד. בשבילנו זה היה לילה של השראה, של גאווה, זה לחגוג את היהדות שלנו. רבים מבססים את הזהות היהודית שלהם על השואה, על המוות, אנחנו מבססים אותה על החיים: על התורה, על השירה, על השמחה.

"הלילה הזה הוכיח שהיהדות לא שייכת רק לסבתא, היא שייכת גם לנכדים. היא לא בשחור-לבן, היא בצבע. 14 אלף איש שרים עם ישי, ביחד עם עקיבא תורג'מן ואמיר דדון ואברהם פריד, ושואגים: 'אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ'. חשבתי לעצמי שאולי צריך לברך 'שהחיינו' על מעמד כזה...

"במודעות שפורסמו כתבו שהמופע יהיה ב-3 בספטמבר, אבל התאריך העברי של המופע היה ח"י באלול, יום ההולדת של הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות. המשפט המפורסם שלו הוא: 'יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה'. כלומר, תפיץ את האמת הכי החוצה שיש. אפילו עד מדיסון סקוור גארדן".

על מי התפללת היום?

שלום מגיברלטר. בכניסה לתיכון היהודי המקומי עצרתי ליד השלט הזה. "בואו נתפלל אחת על השנייה", כתוב שם, ואז מופיעה רשימה של כל הבנות.

מתברר שכל אחת מהן קיבלה שם של חברה, יחד עם שם האם, שמעה ממנה מה חסר לה ומה היא רוצה, והתחילה להתפלל עליה.

המנהלת מרים בנשק הסבירה לי שזה פרויקט לחודש אלול, הכנה לימים הנוראים. יש במבצע החינוכי הזה כל כך הרבה מעלות: לצאת מעצמנו, לראות גם את האחר, לברר ולדעת מה חסר לו ואז אפילו להתפלל על זה, לבקש בשבילו.

רובנו כבר לא בתיכון אבל גם בחיים הבוגרים אפשר לעשות עם עצמנו מבצע כזה בימים האלה. לצאת מעצמנו אל מצוקת הזולת, להתפלל על מישהו קרוב, ואולי גם לבקש בלי להתבייש שיתפללו עלינו.

תודה, תיכוניסטיות גיברלטריות. למדתי משהו.

שיתקבלו התפילות.

השבת האחרונה של השנה לפנינו

"אל תחכי ליום שישי!", אמר לי אתמול מישהו. "תכתבי כבר עכשיו שהשבת הקרובה היא השבת האחרונה של השנה, שאנשים יידעו להתכונן".

אז הנה אני כותבת כבר ביום חמישי: מחר בערב תיכנס השבת האחרונה של שנת תשפ"ג. נהוג להתכונן לקראתה באופן מיוחד, לכבד אותה יותר מכל שבת ולקדש אותה יותר מכרגיל.

כל אחד יכול לחשוב על משהו קטן ומשמח: אולי להתארגן ולהיערך מראש, כדי להגיע להדלקת נרות השבת בנחת ולא בלחץ. או לבשל מנה שלא אוכלים כל השנה ולערוך שולחן חגיגי במיוחד. אפשר גם להזמין אורחים או להיפך, להקדיש זמן איכות למשפחה המצומצמת. ללמוד ברצינות ולהתחבר בשבת הזו יותר מאשר בכל שבת לפרשת השבוע (השבוע: שתי פרשות, ניצבים-וילך).

יש פרשנים שמסבירים שהשבת האחרונה בשנה מתקנת את כל השבתות של כל השנה שהייתה, וגם משפיעה קדימה על כל השבתות של השנה שתהיה.

אז זה הזמן לחשוב מראש - מה התוכניות שלכם לשבת האחרונה של השנה?

שבת שלום.