"פתאום הכל התפוגג. חזרתי לשנוא את עצמי – והתחלתי לשנוא גם אותה..."

בטור הקודם הסברתי קצת על התהליך הדינאמי. היום אני רוצה לשתף אתכם בחלק של ה"מובחנות".

אני רוצה להקדים לכם בסיפור אישי שקרה לי השבוע עם אשתי (מראש אומר שביקשתי ממנה רשות לשתף את זה). רשמנו את כל הילדים שלנו לחיידר, גנים ומעונות באזור מסוים, באופן שבו ניתן להוריד את כולם בכל בוקר באותו האזור. אשתי התלבטה לגבי המסגרת של אחד מהילדים, מאחר שחששה שלא מספיק נכונה לו המסגרת הזו, ובעקבות כך רצתה שנעביר אותו למסגרת אחרת. הבעיה היא שזה אומר להסיע את הילד בכל יום למקום אחר לגמרי, ובמרחק גדול מהיכן שלומדים יתר הילדים. אני לא הרגשתי כל כך את מה שהיא הרגישה, ולא ראיתי לנכון להצדיק את הדבר הזה. אז מה עושים? יש כאן ויכוח בין בני זוג, כל אחד סוחב למקום אחר, ומה עושים?

בשלב הזה, לפני שאמשיך בסיפור האישי שלי, אני רוצה לפתוח בסיפור, ולספר על  בני הזוג נחמיה ומיכל (כמובן שנעשו שינויים, שלא נזהה במי מדובר), ומראש אני מבקש להודות לאשתי על העזרה בכתיבת הסיפור.

אם היינו רוצים להגדיר את נחמיה במשפט אחד, משפט שיכלול בתוכו את שלל מעלותיו, מגרעותיו, מהמורותיו וגם את הייחודיות שלו – היינו מתמצתים את כל אלו בשלוש מילים: "אדם רגיש מאד".

מאז שנחמיה זוכר את עצמו, עומדת מול עיניו תמונה של חסר. תמיד הרגיש חלל, כאב, חולשה, בדידות, תסכול, מין חוסר סנכרון בין הגוף, הנפש והרוח.

נחמיה תיאר את עצמו כך: "מהרגע שבו אני פוקח את העיניים בבוקר, אני מחכה לחזור למיטה. לא טוב לי עם עצמי, אפשר לומר שאני ממש שונא את עצמי. רע לי בפנים. אני בחוסר רוגע כל החיים. מסתובב עם דחיה עצמית, לא מסוגל להסתכל לעצמי בעיניים, תחושות של כולם שווים יותר, כולם נגדי, החיים הם סבל מתמשך...

"אם בלילה הייתי נרגע – אז מילא. אבל המחשבות רודפות אותי גם במיטה, הן לא מניחות לרגע. גלגלי המח ממשיכים לעבוד, ואני לא מצליח להרפות ולהירדם עד השעה שלוש-ארבע לפנות בוקר. ואז מגיע שבע בבוקר, וכבר אני צריך לתקתק עניינים, אבל אף אחד לא מבין שרק מקודם זכיתי לגאולה של בריחה מהחיים, וכבר לקום?! אז אני קם מאוחר, מתחיל את היום אחרי כולם, מפגר בכל תחום...

"כל חיי אני מקבל החלטות שגויות, ואז מנסה להפיק לקחים ולא לחזור על הטעויות. בגלל הפחד לשחזר דפוסים הרסניים אני שוקל כל החלטה קטנה כאילו מדובר בקניית דירה. אני פוחד כל כך מאשמה ומכישלון, ותמיד מעדיף שאחרים יקבעו במקומי. מהבוקר עד הלילה אני מתייעץ, ועד שסוף סוף מתגבשת החלטה – המון פעמים בדקה המאה אני חוטף רגליים קרות ומתחרט...

"תמיד הייתי מודע לעצמי, אולי קצת יותר מדי... הסתבכתי עם חברויות, עם קשרים עמוקים מדי, אני נותן ונותן עד שמגיע לקצה – ונסחט.

"אבא ואמא ראו בסבלי, ובהמלצה של המשגיח שלחו אותי לטיפול פסיכולוגי. הטיפול בהחלט הקל עלי, עצם זה שיש מי ששומע אותך, מביע אמפתיה, מאפשר לך לבטא את כל הרגשות במלואם, בלי כחול ושרק – זו הייתה חוויה מכוננת ואבן דרך משמעותית בחיי. גם עצם הזכות לשמור לעצמי רגשות ומחשבות בלי מחויבות לשתף את אבא ואמא, בנתה בי משהו חדש, בוגר ועצמאי, ואני מעריך את הורי על כך שאפשרו לי זאת.

"תקופת הטיפול ארכה כשלוש שנים, בהן התמדתי להגיע מדי שבוע. חצי שנה אח"כ זכיתי להינשא.

"הקב"ה שלח לי אישה מיוחדת. אפשר לומר שממש הערצתי אותה. היה בה מן שילוב של עדינות עם עוצמה ופיקחות מיוחדת, סבלנות ויכולת הכלה נדירה. היא גם למדה מקצוע מכניס והתקבלה בקלות למקום עבודה מבוקש. ההכנסה הגבוהה ומעטפת הכישורים יצרה מן אוטומט כזה שבו היא דואגת להכל. פשוט הכל – מאלף ועד תיו.

"בשנתיים הראשונות הייתי מסוחרר כל כך. הרגשתי בגג העולם. אשתי הייתה כמו כפפה ליד המצולקת שלי. היא פרנסה, תקתקה, ניהלה את הביורוקרטיה, קמה מוקדם בבוקר עם רשימת מטלות מסודרת וטיפלה בנינוחות בכל דבר ועניין. גם המזג הנוח שלה אפשר לי להימלט בלי לקבל דין וחשבון על כך.

"הייתי כמו ציפור דרור, אבל בכלוב של זהב.

"שנתיים של 'ירח דבש' נמוגו. העננה התפוגגה, ומציאות החיים החלה לטפוח על פני ללא רחם: חזרתי לשנוא את עצמי, והתחלתי לשנוא גם אותה...

"ואז הקב"ה התחיל לשלוח לנו מתנות קטנות – חמישה ילדים מקסימים, בלעה"ר. אשתי כבר לא מה שהייתה. קיצוץ שעות בעבודה, חולשות, טיפול בילדים... וזהו – אני נדחק לקצה, ואיכשהו חייב להתחיל לפגוש את עצמי, להסתכל פנימה ולראות מה אני עושה עם כל זה.

"כך חזרתי לשבת על כורסת הטיפולים. אותה כורסה אהובה שאירחה אותי לפני כשלוש עשרה שנה. אותם קירות לבנים, אותו אור צהבהב ואותן תחושות, אבל הפעם, עם משא של אישה, חמישה ילדים ומשכנתא.

"חצי שנה של פגישות. פריקה, שיתוף, נעימות של הכלה ואמפתיה, תובנות שלא חשבתי עליהן וגו שנזקף מתחושות של 'אני מבין את עצמי. יש לי אישיות ייחודית עם עבר, עם רגשות...'. אבל בשעת מבחן שוב ושוב נפלתי. דיכאונות, התקפי חרדה ושעות על שעות של ייאוש. וכמו תמיד – איבדתי את הערכתי העצמית.

"ומנגד עומדת אשתי היקרה. היא אספה את עצמה בכוח וניצבה כמו חייל בפרץ, הקשיבה, הכילה, חזרה לתפקוד מיטבי והמשיכה להיות הבוגר האחראי: מפרנסת, מטפלת ומאפשרת מרחב.

"לכאורה נראה לא רע בכלל. אם יש לך כזו בעלבוסטע בבית – אז למה לא לחגוג?

"אם בצעירותי סבלתי, אז דווקא היום, כשיש מישהו לידי שמאפשר ומרפד – הסבל הוא פי כמה וכמה. גם הגוף מרגיש את זה ומאותת בכל דרך. כאבים בלתי נסבלים בפרקים, מיגרנות על בסיס יומי, אלרגיות חוזרות ונשנות... ועוד יותר מכך – יש בי מן כעס עמוק כלפי אשתי על שהיא מאפשרת את זה. היא נותנת לי לברוח ולשקוע עמוק בתוך עצמי. ואיך, לדעתך, זה מרגיש לשנוא ולכעוס על אדם שרק נותן ונותן לך מהבוקר עד הלילה?

"בטח אתה שואל את עצמך, 'אז למה? למה אתה לא מבקש ממנה להיות קשוחה, לסרב, להתעלם?'.

"חושב שלא ביקשתי? דיברנו על זה בלי סוף. אבל גם אשתי וגם אני לא ידענו איך לשבור את הלופ הזה. אלופים באוטומט. אני רגיל לברוח, לשקוע ובסוף כמובן להאשים בתסכול, ואשתי מיכל רגילה לקחת אחריות, לרפד, לאפשר, להכיל.

"ניסינו לשבור הרגלים אבל התוצאה הייתה מבהילה כל כך, שמיד חזרנו אחורה, למשבצת הקבועה והמוגנת. אני ילד מבוהל ומאשים, ומיכל המבוגר האחראי.

"אז מה עושים???".

* * * 

כאן אני רוצה לחזור שוב לסיפור האישי שלי שבו פתחתי. ככל שהתקדמנו יותר באופן אישי בתהליך המובחנות, אנחנו מאפשרים כיום לכל אחד מאתנו את המקום והמגרש שלו, ולכן אמרתי לאשתי כך: "זו זכותך המלאה להחליט שלא נכון לך שהילד שלנו יהיה במסגרת מסוימת, אך מאחר שאני עולם אחר ממך, ועולם הרגשות שלי שונה משלך, ממילא עלי לא אמורות ליפול התוצאות של הבחירות שלך. אז אם נכון לך לקחת את הילד בעצמך כל יום למסגרת הרחוקה – זה שלך".

זה לא משנה כאן מה היא החליטה בסוף, אבל בעצם באופן זה כל אחד לומד לנהל את המגרש שלו.

ההגדרה של המובחנות היא בעצם "להיות נאמן לעצמי", או "היכולת להישען על עצמנו ולהישאר מאוזנים רגשית אל מול הדרישה והדחיפה של אחר משמעותי להתאים את עצמנו אליו".

בואו נחזור כעת לסיפורם של נחמיה ומיכל.

עברנו את המסע בקליניקה יחד עם נחמיה ומיכל, ויום אחד פונה אלי נחמיה ומספר לי: "אתה יודע? לאחרונה קרו כל מיני דברים למיכל. פתאום מיכל מרצה אותי פחות (ובמילים אחרות בעצם, מבוהלת פחות להיות מושלמת...).

"מיכל כבר לא עושה למעני מה שאני מסוגל לעשות בעצמי.

"מיכל כבר לא ממלאה את התפקידים שאני שמטתי.

"כשמיכל עייפה, היא לא מקשיבה ומרגיעה אותי.

"מיכל סומכת עלי שאסתדר עם הילדים, ולכן מרשה לעצמה להעביר אלי סמכויות.

"מיכל מבטאת את רגשותיה באותנטיות ובכנות.

"מיכל שומרת על קשר עם אחיותיה, אף על פי שזה מאתגר אותי.

"מיכל מצליחה לספק לעצמה את הצרכים שלהם היא זקוקה.

"והכי קשה – כשמיכל טועה, היא כבר לא נבהלת, ואז אני כבר פחות יכול להאשים אותה ולחשוב שזה יעבוד".

הוא מתאנח ומסיים את דבריו: "אוי, כמה שזה קשה".

* * *

"אז מה אתה מציע?", שאלתי את נחמיה. "האם אתה רוצה שנחזיר את המצב לקדמותו?".

"תראה", אומר לי נחמיה, "בשכל אני מבין כמה שזה בריא ונכון, אבל ברגש זה ממש קשה לי".

נחמיה המשיך גם הוא בהתקדמות של תהליך המובחנות. בעצם לא היתה לו ברירה, הדברים כבר לא עבדו לו בדיוק לפי החלומות.

חצי שנה חלפה.

הגיע חודש אלול, ואז מה אומר לי נחמיה? "תקשיב – אני לא זוכר חיבור כזה כמו השנה. אני מעז לפגוש את עצמי, ואפילו מתחיל לאהוב את מה שיש שם. נעים גם כלפי הסובבים, סלחן יותר, חשדן ועוקצני פחות, רואה בעין טובה יותר, מכבד יותר. רוצה לקום בבוקר. רואה את קרני השמש, אומר 'מודה אני' באהבה, מסוגל לטעות ולסלוח לעצמי, מתחיל לחשוב על כיוונים של הגשמה...

"כן, אני יודע שעדיין לא סיימתי את הדרך. אפילו לא חצי או רבע. פוסע פסיעות ראשונות. מועד ונופל וקם. אבל מרגיש עמוק מבפנים שמצאתי את השביל שלי, השביל שאני מחפש כבר מעל לשלושים שנה...".

קוראים יקרים, זה נשמע כמו קסם, אבל ממש לא. זו בדיוק המשמעות של מובחנות. ברגע שכל אחד לומד את המגרש והמקום שלו, אני לא אמחק את עצמי עבור בן הזוג שלי, ויחד עם זה, באותה מידה, אני גם לא ארצה שהוא ימחק את עצמו עבורי. אז יש כאן מפגש אמיתי בין בני הזוג. זהו המקום של בניית עמוד השדרה של כל אחד מאתנו.

הרב אריה אטינגר הוא יועץ ומייסד בית ספר להכשרת יועצים זוגיים.