גם אחרי שלושים שנה, השיטות של השמאל לא השתנו

1. אף על פי שהסוף של הספר הזה ידוע, הוא נקרא בנשימה עצורה. או אם לדייק יותר: בנשימה כבדה. אתה קורא את "מלכודת אוסלו – מחלום השלום לרחובות המדממים", וכמעט בכל אחד מ־542 עמודיו בא לך לצעוק, למחות, לנסות לעצור את התהליך המופקר. נו, אתם יודעים, כל הדברים האלה שניסינו לעשות בזמן אמת, כמו פרופלורים. ושלושים שנה אחרי, כשקוראים על האירועים באופן מקיף ומפורט כזה, ובעיקר על מאחורי הקלעים שלהם, הסיפור כולו הופך לעוד יותר מקומם. מרחק הזמן אומנם מקהה את הכאב, זה הטבע האנושי, אבל לא בטוח שהשנים שחלפו עושות טוב לתחושת התסכול. בטח לא כשכל המהלכים שאפשרו למעשים הנוראים האלה לקרות עדיין כאן.

2. עשרה פרקים יש בספר הזה, שכתב יובל בלומברג (וראה אור, כמו כל ספר חשוב ומשפיע על השיח בתקופה האחרונה, בהוצאת סלע מאיר). הוא מתחיל בתיעוד הימים שקדמו להסכמי אוסלו; בתפיסת העולם הביטחונית של ראש הממשלה הנבחר יצחק רבין; בדברים הקשים שהטיח בחברת הכנסת יעל דיין שהעזה להיפגש עם ערפאת ("זה ביזיון ובושה למפלגה", אמר בישיבת מפלגת העבודה), וממשיך בתיאור המהלכים שהכניסו את רבין למלכודת אוסלו שנה אחר כך, בלי שבכלל התכוון ללכת אליה. איך קומץ עסקני שמאל קיצוני תפרו את ההסכם, בהתחלה בכלל מאחורי הגב של רבין ואפילו של פרס. הנה טעימה: "בינתיים, מתחת לפני השטח, המשיכו להתרקם השיחות החשאיות באוסלו, ללא ידיעתם של רבין ופרס. הכיסוי לפגישה השנייה, בינואר 1993, היה 'סמינר אקדמי בנושא: פיתוח משאבי אנוש בגדה המערבית ובעזה', בהשתתפות פלסטינים, ישראלים ונורווגים. לימים כתב רון פונדק שמה שלא צוין הוא שהמוזמנים היחידים ל'סמינר' היו הירשפלד ופונדק מהצד הישראלי, ואבו־עלאא ועוד שני בני לוויה מהצד הפלסטיני. דבר נוסף שלא היה אפשר ללמוד מן הפקס הוא שאיש מן המוזמנים לא התכוון לדון ברצינות בנושא פיתוח משאבי אנוש. הכיסוי היה מושלם".

וגם כשרבין כבר כן ידע, הוא לא ממש ידע: "באותו יום קיבל פרס מרבין אור ירוק להתקדם ולסגור את הפערים שעדיין נותרו בין הצדדים. למחרת, המשיך פרס במסעו והגיע לנורווגיה לביקור רשמי עם סביר, הירשפלד ופונדק. פרס עדכן את רבין טלפונית על הסרת המכשול האחרון, ולפי אבי גיל הבליע בסוף השיחה כי 'יחתמו הערב בתשע בראשי תיבות'. גיל כתב: 'הייתי מעט המום מן האופן הנון־שלאנטי שבו פרס הבליע בדבריו, כאילו בדרך אגב, את כוונתנו לחתום על ההסכם ההיסטורי באותו הערב'. רבין לא הגיב. בחצות הלילה, בחשאיות מוחלטת, ללא ידיעתם של אנשי פמלייתו של פרס שהתלוו אליו לביקור הרשמי, וללא ידיעתו של שגריר ישראל בנורווגיה, הגיעו חברי צוות אוסלו, ואיתם הנציגים הפלסטינים והנורווגים, לקומה העליונה של המלון שבו שהו פרס ואנשיו. ההסכם נחתם בראשי תיבות. אבו־עלאא הודה לפרס בשמו ובשם ערפאת, והבטיח את תמיכתם של כל ראשי אש"ף בהסכם. פרס אמר לו כי 'גורלה של עזה עשוי להיות כמו זה של סינגפור. מעוני לשגשוג בזינוק מתמשך אחד'. בסיום הטקס הקצר, לאחר ששב לחדרו ושכב במיטתו בלי יכולת להירדם, רשם לעצמו פרס: 'שכבתי והמתנתי לשחר של יום חדש'".

3. "שחר של יום חדש" הוא השם של הפרק המעניין ביותר והמקומם ביותר בספר. הוא עוסק במה שהיום אנחנו יודעים לכנות "הנדסת תודעה" של דור שלם. איך מיעוט אנשי שמאל הצליח, בעזרת התקשורת, להפוך את ההסכם המופקר וחסר האחריות להבטחה גדולה, לחזון אחרית הימים שסחף אחריו מיליוני ישראלים שוחרי שלום. ואיך הם הפכו את מתנגדי ההסכם, שהיו גם הקורבנות הראשונים שלו, לגרועים שבאויבי האומה. ממש לבני ברית של המתועבים ביותר. מצד אחד אנשי השלום: רבין, פרס וערפאת. מן הצד השני אויבי השלום: הימנים, המתנחלים והחמאס. אתם חושבים שאני מגזים? חכו לציטוטים הבאים.

"מרגע שהתפרסם דבר קיומו של ההסכם", משחזר בלומברג, "ועוד קודם שנודעו הפרטים המלאים, התגייסה התקשורת הישראלית לקידומו. היה בלתי אפשרי כמעט להיתקל אז בקול המטיל ספק בסיכויי הצלחתו או המצביע על כשליו וסיכוניו. ב־9 בספטמבר 1993 התפרסמה בידיעות אחרונות כותרת שבישרה כי '36 רבי־אלופים ואלופים במילואים, ועוד עשרות רבות של תא"לים ואלופי משנה, הודיעו אתמול על תמיכתם במהלכי השלום של ממשלת ישראל'. בתוך ימים ספורים מרגע שפורסם ההסכם, רבים מאנשי הצבא הבכירים ביותר בישראל שינו את תפיסת עולמם הביטחונית מן הקצה אל הקצה. עד לפני זמן קצר ראו באש"ף ארגון טרור והתייחסו להצהרות מנהיגיו בחשדנות, אך כעת התחרו ביניהם מי יתמוך בהתלהבות רבה יותר בהסכם עם ערפאת".

4. הזירה היחידה שבה התנהל דיון ציבורי בהסכם הייתה הכנסת. בדיוק השבוע לפני שלושים שנה התקיימו בכנסת כמה דיונים סוערים שהוקדשו להצהרת העקרונות. זו לא הייתה רק מחלוקת נקודתית לגבי סעיף כזה או אחר בהסכם המתגבש, אלא עימות בין שתי אידאולוגיות וצורות חשיבה.

"ההבדל בינינו ובין הליכוד הוא הבדל של גיל. בהתחלה הם שוללים, אחר כך מקבלים", נאם פרס בלהט, "בעוד עשר שנים אתם כולכם תהללו את זה... כל היום אתה מאיים עליי ב'קטיושות' לאשקלון. תגיד לי, מדוע אין 'קטיושות' מעקבה לאילת? מדוע אין?... אין זה הסכם בין מנהיגים בלבד, אין זה הסכם בין מוסדות בלבד, זה הסכם בין שני עמים, שנפשם נקעה ממלחמה. לא עוד מלחמה, לא עוד טרור, לא עוד אלימות. בארץ הזאת ישלוט השלום... אנחנו נביא לילדים של כולם, גם שלכם, מזרח תיכון חדש, מודרני, לא לפי ה'אלטע־מודה' שלכם, לא לפי המלל של האתמול. מיושנים אנשי האתמול, לא מסוגלים לראות שום חידוש בעולם... אנחנו גאים במה שעשינו, גאים באומץ ליבנו, גאים בהכרעה החדה, גאים בתקווה שאנחנו מביאים לעם היהודי, למדינת ישראל ולכל תושבי האזור".

וואו, איזה נאום מכונן. איך לא הכרתי אותו קודם? העניין הוא לא סוגיה ביטחונית כזאת או אחרת. אלא ה"אלטע מודה", כלומר האופנה הישנה של הימין, אנשי האתמול, מול השלום השיקי של אנשי המחר.

5. אבל בשביל לשווק את השלום השיקי לא מספיקים נאומים של פרס, צריך עבודה יומיומית בתקשורת. "ב־29 באוגוסט 1993 ניתן האות", כותב בלומברג. "כותרת ידיעות אחרונות בישרה על פריצת הדרך, ואקסטזה תקשורתית כבשה את ישראל. למרבה האירוניה, כבר בפרסום הראשון בא לידי ביטוי עקב אכילס של הסכם הצהרת העקרונות – תפיסתו השונה בכל אחד מהצדדים. בעמוד הראשון הכריזה הכותרת העליונה את עמדת הצד הפלסטיני: 'אופטימיות במטה אש"ף בתוניס, אנו עומדים לקבל אוטונומיה ותחילתה של מדינה פלסטינית', ובכותרת מתחתיה הובא ציטוט של רבין המצהיר: 'זו לא תהיה מדינה פלסטינית'. השיח התקשורתי התעלם לחלוטין מהפער הדרמטי בין ההסכם ובין הצהרותיו של רבין נגד משא ומתן עם אש"ף וההכרה בו".

לשווק את המותג "שלום" זה די קל. מי לא רוצה שלום? אבל האתגר הלא פשוט שעמד בפני אנשי אוסלו הוא למכור לציבור הישראלי מותג שמעורר אסוציאציות פחות נעימות: יאסר ערפאת. איך הופכים את הארכי־רוצח, שעד לפי כמה חודשים פגישה איתו נחשבה עבירה על החוק, לאיש שבחתימת ידיו, המגואלות בדם יהודים, יוגשם החלום? "עיצוב תדמיתם החדשה של ערפאת ואש"ף התבסס על כמה טיעונים שהתלכדו יחד לכדי יצירת נרטיב המציג את הצורך בהסכם עם ערפאת כאינטרס עליון של מדינת ישראל".

הנה האסטרטגיה בתמצית: "בטיעון הראשון הוצגו ערפאת ואש"ף כחלופה גרועה פחות מחמאס. מכאן כבר השתמע שקיומו ונוכחותו של ערפאת הם אינטרס של מדינת ישראל אל מול האופציה האחרת. חודש לאחר מכן התקשר עמוס עוז לחברו שמעון פרס ואמר לו: 'שמעון, ערפאת בצרות, אנחנו צריכים להציל אותו!'.

"הטיעון השני, שהציג את אש"ף דווקא כארגון שעבר שינוי עמוק, קיבל חיזוק מבעלי סמכות אקדמית. בריאיון לעיתונאית סמדר פרי נשאל ד"ר מתי שטיינברג, מומחה לנושא הפלסטיני, אם 'אש"ף מסוגל להפסיק להיות אש"ף? לשמור על התחייבותו להפסיק את הטרור?'. ד"ר שטיינברג ענה: 'כאשר אש"ף עלה על הנתיב המדיני, המאבק המזוין הפך להיות אמצעי ולא מטרה. אם הם ישיגו מה שהם רוצים במשא ומתן מדיני, כבר לא יהיה כדאי להם לנקוט טרור... אם הם לא יצליחו, הדרכים פתוחות מבחינתנו לחזור מההסכם'. לשאלה האם 'אפשר להאמין לערפאת? לאש"ף?', השיב ד"ר שטיינברג: 'אפשר להאמין להם לא יותר ולא פחות מאשר לבני אדם. למה אנחנו מוכנים להאמין להם רק כשהם מדברים בלשון קיצונית, ומאיימים בטרור, ולמה לא להאמין להם כשהם מדברים בלשון פרגמטית?'". הבנתם? כמה פשוט. אין טרוריסט רע. יש טרוריסט שרע לו.

6. בדבר אחד התקשורת של אז הייתה שונה בתכלית מהתקשורת של היום: אם היום אנחנו מכירים את ההפחדות והכאוס שמייצרים כאן "ערוצי התבהלה", הרי שבימי אוסלו אותם ערוצים ואותם עיתונים עסקו בעיקר בהרגעה, בסיקור חיובי, בקירוב לבבות. קירוב לבבות עם מחבלי הארגון לשחרור פלשתין: "באוקטובר 1993 התפרסמה במעריב כתבה אוהדת על 'נוער הגדנ"ע של הפת"ח', שהציגה את ארגון הטרור כגרסה פלסטינית של תנועת הצופים. הנהגת אש"ף הוצגה לציבור בתור המקבילה הישראלית של 'חבורת הבלייזרים' שליוותה את שמעון פרס: 'צמרת אש"ף, נא להכיר', הציג העיתון ידיעות אחרונות. 'הם מוכשרים, הם משכילים ואין להם דם על הידיים. חבורת הבלייזרים של ערפאת, שמנהלת את המשא ומתן המעשי עם ישראל, נבחרה בקפידה על ידי ראש אש"ף. כולם מקורבים אליו, אף אחד מהם לא יעז להמרות את פיו'. הציבור הישראלי למד להתוודע גם לטייס האישי של ערפאת, שרצה להגשים חלום ולהטיס את ראש אש"ף מעל ישראל, וכן לטוס מעל ביתו שבגליל ב'מטוס הפלסטיני הראשון'".

ועוד מהתקשורת המרגיעה של אותם ימים, לעומת התבהלה של היום על קריסת הכלכלה: "לקראת חתימת הסכם הצהרת העקרונות החלו להתפרסם מפעם לפעם מאמרים המתארים את החיים במציאות של שלום. ביוני 1993 הופיע מאמר שכותרתו: 'כך נחיה בשלום עם כלכלת האוטונומיה'. כמה ימים לאחר מכן הופיע מאמר נוסף, 'שלום כלכלי במזרח התיכון'. אחת המסקנות שהופיעו בגוף המאמר קבעה כי 'השטחים יהיו התאילנד שלנו, לפחות בהתחלה'. כלומר, אזורי הרשות הפלסטינית עתידים לרכז תעשיות פשוטות ועתירות כוח אדם זול. כחודשיים לפני חתימת ההסכם הופיעה בעיתונות סקירה נרחבת של 'כלכלת השלום'. הכלכלן פרופ' חיים בן־שחר קבע ש'ההישג הכלכלי הגדול של פריצת תהליך השלום הוא לא בשלום הכלכלי הצפוי בינינו לבין ארצות ערב, אלא בשלום המתרקם כבר עכשיו בינינו לבין שאר העולם. זה לא מקרה שעכשיו רואים בישראל את פפסי קולה ואת מקדונלדס, שפוטי החרם הערבי'. פוטנציאל הסחר בין ישראל לארצות ערב עומד על כ־2 מיליארד דולר. לא צריך דמיון פרוע כדי לתאר העברת מפעלים ישראליים לשטחי האוטונומיה, כדי ליהנות מכוח האדם הזול, שתגדיל את יכולת הייצוא הזו".

7. "משאלות הלב", כותב בלומברג, "תודלקו השכם והערב גם בידי הפוליטיקאים, ולהבתן לובתה בידי אנשי תקשורת. 'יש מקום לאופוריה', הכריז שמעון פרס בריאיון באוקטובר 1993. 'ישראל כבר הפכה ללהיט כלכלי עולמי בעקבות ההסכם עם אש"ף, וזוהי רק ההתחלה'. הביטחון הרב שהפגין פרס בתחזיותיו התחרה רק בזלזול שרחש כלפי מי שהעלו חששות. אותם ביטל בתנועת יד מזלזלת, וכינה 'קשקשנים', 'מומחים לאתמול' ו'ערביסטים', כאילו מומחיותם המפוקפקת היא בתחום הבנת הערבים בלבד. עיקר קצפו של פרס יצא על הפסימיות שהפגינו בשל הבנתם את המציאות המזרח־תיכונית כמורכבת יותר מזו שציירו תומכי ההסכם. פרס האשים אותם בחוסר הבנת המציאות, וחשב שבמקומם זקוקה מדינת ישראל ל'מומחים לעתיד כלכלי'".

אווירת האופוריה שטפה גם את הבורסה. "טירוף השלום בבורסה", כלשון הכותרת במעריב שבוע לפני החתימה על הצהרת העקרונות. ודווח שלא רק משקיעי הבורסה נסחפו: "כל הסקטורים במשק שרויים באופוריה ומצפים ל'בום' הכלכלי שיבוא עם השלום".

מדהים. איזה דבר נפלא זה שלום! אה, חסר רק דבר אחד קטן: כדי לעזור לחלומות האלה להתגשם צריך לסייע עכשיו למשק הפלסטיני. כמה? פרופ' סטנלי פישר, שעמד בראש ועדה שעסקה בנושא באוניברסיטת הרווארד, העריך את צורכי הסיוע של הכלכלה החדשה בכ־700 מיליון דולר בשנה. אבל תוכנית פיתוח שגיבשו מאה כלכלנים פלשתיניים, בראשם פרופ' יוסוף סעיד מאוקספורד, העריכה את ההשקעות בכינון משק פלשתיני מודרני בכ־11.5 מיליארד דולר על פני שבע שנים. כמחצית מסכום זה תהיה השקעות בתשתית – בינוי, תחבורה, וגם חינוך ובריאות. נו, בסדר, בקטנה. מה זה לעומת התשואה האדירה שהשלום יביא? ואכן, סכומי עתק הושקעו בכלכלה הפלשתינית בעשרות השנים שעברו מאז חתימת הסכמי אוסלו, אבל רובם ככולם ירדו לטמיון ונעלמו במערכת מושחתת ומסואבת.

8. "בניגוד לרבין המסויג", מאבחן בלומברג, "מרגע שאימץ פרס את מסלול אוסלו הפך ההסכם להיות אבן הראשה של השקפת עולם אוטופיסטית, המבקשת לשנות את המציאות המזרח־תיכונית ובו בזמן מתנכרת אל יסודותיה הדתיים, ההיסטוריים והפוליטיים. נראה שפרס פועל במעגל סגור ללא השפעות חיצוניות, קרי, השפעותיה של המציאות. כבר שנים ששמעון פרס מפיץ את אמונתו כי עידן האסטרטגיה הצבאית מגיע לקיצו, ועידן האסטרטגיה הכלכלית מחליף אותו. 'השווקים יותר חשובים מצבאות'. החזון האוטופי־דמיוני הזה התקבל בהבנה מלאה, שלא לומר בהערצה. הייתה התעלמות מוחלטת מהסכנה הגלומה בניסיון לממשו".

והנה עוד הצצה למוחו הקודח של פרס, שבימים אלה מלאו מאה שנים להולדתו ושבע שנים לפטירתו: "לא הפיכה צבאית הפילה את הקומוניזם אלא הרוח הגדולה של ההיסטוריה. הקומוניזם נהיה למשטר מיושן שאין לו מקום בעולמנו ולכן נפל. נשר כפרי רקוב. כך ייפלו בעתיד גם משטרים ערביים, הבנויים על 'שיטות העבר'. העולם הערבי עני מכדי להרשות לעצמו את המשך הדיקטטורות הבלתי יעילות. לא תהיה תקומה ומחילה למשטרים המנציחים את הפיגור".

"התחזיות בתחום הביטחון וההתיישבות לקו ברובן באותם החוליים של התחזיות הכלכליות", נכתב בספר, "ובחרו להתעלם ממאפיינים קריטיים של הסכסוך. גם כאן, בבסיס התחזיות עמד הניסיון להקנות לסכסוך פן שכלתני שיקל מן העומס ההיסטורי, ויהפוך אותו מסכסוך דמים דתי לסכסוך שיכול להגיע לקיצו באמצעות ניהול נכון".

9. ואיך אפשר, כמו היום, בלי אנשי רוח וסופרים? "האווירה האקסטטית הולידה כמה תחזיות מביכות במיוחד, אחת מהן של העיתונאי, הסופר ואיש הבוהמה התל־אביבית עמוס קינן, שאמר: 'אני מתבייש לומר כמה אני אופטימי, כמה אני מאמין שהולך להיות שלום נהדר אפילו יותר ממה שחלמנו. לעניות דעתי זה הולך להיות סיפור אהבה בין שני עמים, בניה של אם אחת. האם האחת היא ישראל־פלסטין, שעד ל־15 במאי 1948 נקראה פלשתינה".

והסופר א"ב יהושע, חזה כי "בהסכם השלום יוכר המיעוט הישראלי־יהודי (שירוכז בשני מרכזים גדולים, קריית ארבע ואריאל) החי תחת ריבונות פלסטינית כבעל סטטוס משפטי, שכמותו יינתן באותה הזדמנות גם למיעוט הערבי־ישראלי, ובמובן מסוים יבטיחו שני מיעוטים אלו בדרך עקיפה את קיום הדמוקרטיה בארצותיהם". יהושע צפה כי "שני מיעוטים אלו יהיו ערֵבים... לכך ששתי המדינות לא רק ישגיחו על זכויות האזרח של כל מיעוט אלא גם יהיו שוחרות שלום זו כלפי זו. ואף שמשפט זה עלול להישמע כפנטזיה, אינני מוציא מכלל אפשרות תחרות בין שתי המדינות מי נוהג במיעוט הלאומי שלו טוב יותר". הבנתם? אם לא, תקראו שוב את ההזיות, במחילה, שכתב אחד הסופרים הנחשבים בדור האחרון.

והנה עוד סופר נחשב, דוד גרוסמן. דמיינו אותו מקריא את הדברים הבאים באינטונציה הרגישה והחכמה שלו: "'לדמיין את השלום', רשמתי לעצמי בראש העמוד. והיו למילים האלה קסם של סיסמא הפותחת דלתות נעולות. והדגשתי אותן בקו חזק, ואחר כך בקו גלי, ולבסוף בכמה נקודות חלושות. והחלטתי נחרצות להמשיך מחר. ולאחר שבוע חזרתי בתנופה, ושוב רשמתי את המילים בראש עמוד חדש. ושוב הייתה בהן הבטחה, ואותו תענוג, של פתאום־נשימה־עמוקה. אבל כל כך מוזר ובלתי ניתן לחדירה היה החלל שנפער לפניי בעצם כתיבתן שתכף הרפיתי. צריך לחשוב לאט, אמרתי לעצמי, יש פה הרבה דברים להתרגל אליהם. למשל, לשמחה אחת שהתעוררה אצלי מכיוון לא צפוי: כי 'לדמיין את השלום' משמעו בראש ובראשונה - שיהיה לנו עתיד. אינני מדבר לפי שעה על עתיד טוב או עתיד רע, רק על אפשרות היות העתיד".

10. אפרופו עתיד והיות עתיד, כשנשאל ערפאת בריאיון לתקשורת הגרמנית האם להערכתו יצליח לכפות על החמאס את הסכם השלום, השיב: "גם לישראלים יש את הקיצונים שלהם". ובלומברג מסביר: "ניכר שיש מי שמסייע בידו לדבר 'ישראלית'. חלוקת הציבור היהודי בישראל ל'קיצונים' ו'מתונים' לא החלה בהצהרת העקרונות, אבל היא לבטח קיבלה דחיפה ניכרת לאחר שאומצה בידי רבין, שעשה בה שימוש נרחב ומרחיק לכת. יום למחרת השתמש יועצו של ערפאת, בסאם אבו־שריף, בטרמינולוגיה דומה כשאבחן כי 'בשני הצדדים – אצלנו ואצלכם – הקיצונים הם הסכנה'. השוואת ה'קיצונים משני הצדדים' שיחקה לידי ערפאת מאחר שיצרה סימטריה ברורה בין שני המחנות 'מתנגדי השלום', וכפועל יוצא מיצבה את ערפאת ואת אנשי אש"ף כמתונים, השווים בעמדתם לרבין ולפרס. ההשוואה הזאת הייתה נפוצה בשיח של השמאל הישראלי. ההיסטוריון ד"ר אילן פפה פסק כי 'הפונדמנטליזם היהודי אנלוגי לפונדמנטליזם האסלאמי'.

ומי אימץ בחום את ההשוואה הנבזית הזאת בין מתנגדי ההסכם לאנשי הטרור האסלאמי? אלה שבימים אלו ממש מזהירים ממשיחיות הימין והחרדים. למשל, בן דרור ימיני. הוא עשה את זה באותו להט של היום: "איך זה שהמוח היוצר של הסירוב משם נשמע בדיוק, אבל ממש בדיוק, כמו המוח היוצר של הסירוב מכאן. זה הרי מדהים, אפשר לקחת כמעט כל הצהרה, פלקט, מאמר, נאום של מתנגדי השלום משם, לשנות רק את ה'יהודים' או 'ישראלים' ב'ערבים' או 'פלסטינים' ולהפך, ולראות שאין שום הבדל. זו אותה לאומנות, משיחיות, פונדמנטליזם... שהרי המנהיגים הבוגדניים אכן שיקרו במצח נחושה, והפרו הבטחה כתובה, וסטו סטייה חמורה מהמצע שעל פיו הם צריכים להוביל, והטיעון הזה ככל שהוא נכון, כן לוקה בפיגור מוחי ילדותי. שהרי אין פשרה בהיסטוריה שהיא לא הפרת הבטחה או ניגוד למצע".

הסופרת שולמית הראבן התקדמה צעד נוסף: "קו פרשת המים... איננו בכלל בין עמים. הקיטוב המתרחש לעינינו הוא הקיטוב שבין אנשים שפויים המבקשים לסיים את הסכסוך, משני הצדדים, לבין אנשים קיצוניים שאינם שוחרי שלום, גם הם משני הצדדים. האינטרס המשותף היום הוא בין ישראלים ופלסטינים שפויים מכאן, לבין ארגוני הסירוב ומועצת רבני יש"ע מנגד... מתחילים לראות את סוף הסכסוך. האוויר רועד. מעברים מעידן לעידן לעולם אינם קלים, אבל הם מתרחשים. מי שמחמיץ היום את התחושה הבלתי מעורערת של יקיצה מסיוט ארוך, של תקווה שדברים זזים סוף סוף, שמותר, מותר, מותר לשמוח – פשוט החמיץ את ההיסטוריה".

ומסכם בלומברג: "ההבחנה הדיכוטומית בין 'תומכי השלום' ו'אויבי השלום' ב'שני הצדדים' החלה להתבסס. חלוקת האוכלוסיות ל'קיצונים' ו'מתונים' הנלחמים ביניהם החליפה את החלוקה הלאומית הטבעית בין יהודים לפלסטינים, שבוטלה, ובכך שירתה את הנרטיב האנטי־לאומי שפעפע בשמאל הרדיקלי מאז ומתמיד, והניחה את התשתית המוסרית הנדרשת למסע דה־לגיטימציה ממשלתי ותקשורתי כלפי מתנגדי ההסכם בצד הישראלי".

11. והקריאה בספר היא גם מסע מדמם בין מאות שמות וצמתים וקניונים ובתי קפה וקווי אוטובוס, שעצם אזכורם מחזיר אותך לכאב ולשכול ולחרדה של השנים הנוראות ההן. ככל שהתקדם ההסכם המופקר גברו פיגועי הטרור, וככל שגברו פיגועי הטרור גברה ההתנגדות של הימין, וככל שגברה ההתנגדות של הימין הגבירה התקשורת את עוצמת השנאה והדה־לגיטימציה לימין ולמתיישבים. "מראשיתה לא הייתה ההתנחלות בהר התנחלות של חברה יצרנית", נכתב במאמר בידיעות אחרונות. "לא הם האנשים החרוצים, המועילים והצנועים, היושבים ועושים מלאכתם בשקט. יחסית למה שהושקע בהם, התוצר שואף לאפס. רענן ויץ אמר פעם שאת כל החקלאות ביישובי ההר אפשר לשים על הגג של מגדל שלום. חוץ מעוגות, כמה סלטים, אריזת תה וחומרים להמסת אבן בקומקום, מחשבים ועוד כמה פרטים שוליים, עיקר התוצרת של התנחלויות הללו במשך כל השנים היה בתחום של יצירת אירועים פוליטיים, לחצים ותקריות אלימות נגד ערבים, כלומר – רעות רוח. שלא לדבר על חוסר גמור, ממש ריק משווע, בתחום היצירה הרוחנית. הם פשוט לא השאירו סימנם בשום תחום יצרני או יוצר. מפעל אחד בעיירת פיתוח עושה יותר מכל התנחלויות ההר".

ועמוס קינן – זוכרים? הסופר שהאמין בסיפור האהבה שנרקם פה בין שני העמים – כתב: "תושבי שכונות העוני ועיירות הקיפוח לא יזילו דמעה כאשר המתנחלים יפוצצו את הווילות שלהם. ואם שנאו את המתנחלים עוד בזמן הווילות אדומות הרעפים, עוד יותר ישנאו אותם לאחר הפיצויים השמנים שיקבלו". חודש לאחר מכן הוסיף: "באחד מהסיוטים הוורודים הפוקדים אותי (יש דבר כזה, סיוט ורוד), אני רואה את אליקים העצני (שם בדוי) בפגישה חשאית בלוזאן, עם אחמד ג'יבריל (שם בדוי), להחלפת רשמים בין גולים". אחמד ג'יבריל, למי שלא יודע, הוא אחד מגדולי הטרוריסטים, מייסד החזית העממית לשחרור פלשתין. אליקים העצני ז"ל היה אחד מגדולי תנועת ההתיישבות.

והנה עוד טקסט שנדמה כאילו נכתב השבוע: "רק עננה אחת מעיבה על שמחת השלום" כתבה זיוה יריב, "מחירו הכבד מנשוא. המחיר הנורא הוא, למרבה היגון, פרידה לנצח נצחים ממכרים ותיקים, ממיודעים שהפכו לחלק בלתי נפרד מנוף חיינו. עם כל הצער והכאב, חוששתני שאין מנוס ממחיר כבד זה, ובין אם נרצה או לא נרצה, ניאלץ לשלמו עד תום. ימתקו לכם רגבי עפרכם מפלגות הימין. לרוע המזל, אין לכם ולנו ברירה, אתם קורבנות השלום. שכן בבחירות הבאות, לאחר פרוץ השלום, יגבה השלום את מחירו האכזר. אתם פשוט תתאדו, תימוגו ותתנדפו מן העולם. נ"ב למען האמת, תרומתכם לשלום תהיה גדולה יותר אם תתאדו כבר עכשיו, ולא אחרי הבחירות". בטוב טעם, אה?

12. את הספר החדש קראתי השבוע כשאל הווטסאפ מגיעים התיעודים הופכי הבטן של הפרופסור הבכיר בהדסה שגירש את השרה אורית סטרוק מכנס של מתנדבות השירות הלאומי, של חילוץ השרה דיסטל־אטבריאן מטקס הרמת כוסית ברעננה, של ההתנפלות הבריונית על ביתו החדש של השר וסרלאוף בכיכר המדינה. המשותף לכל התקריות האלה הוא שלא מדובר באספסוף אלא להפך. כן, בדיוק כמו בימי אוסלו, אליטת ההשכלה והתרבות והצבא והרפואה קורסת לנוכח הנדסת התודעה של התקשורת.

אז האם בעצם מלכודת אוסלו חוזרת על עצמה בגרסה אחרת? קודם כול, אם זה מעודד מישהו, המניפולציות הפוליטיות והתקשורתיות של היום לא ייגמרו חלילה באוטובוסים מתפוצצים באוויר, רק בסתימת פיות, בחוסר לגיטימציה להצבעת רוב העם ובשנאה נוראה אליו. מה שפחות מעודד הוא שאחרי שלושים שנה, השיטות של השמאל לא השתנו, וגם לא של כלי התקשורת שבאמצעותם הם משווקים את השקר להמון העם. אז נכון, היום יש את ערוץ 14, ואני ממש לא מזלזל בו (וגם השמאל לא מזלזל בו. עובדה שהוא מנסה בכל דרך לסגור אותו). אבל עדיין כלי התקשורת המרכזיים מוכרים את אותה סחורה. וגם הפעם המון אנשים טובים ואכפתיים נסחפים בקלות אחרי השקרים וההסתה.

אבל רק בעוד שלושים שנה, כשייפתחו הפרוטוקולים של הדיונים בפרקליטות ובמערכת המשפט ובהנהגת השמאל, נדע את כל מה שמתרחש מאחורי הקלעים בימים גורליים אלו. אל תלכו לשום מקום. יהיה מעניין.

ועד אז, השתדלו לא להתבלבל ולהישאר בצד הנכון והמפוכח של ההיסטוריה.

הטור פורסם בעיתון "בשבע".