עצוב: בדרך להתפוררותה – המחאה פוגעת גם בזיכרון השואה

המנהיגה הבולטת של המחאה נגד הממשלה, פרופ' שקמה ברסלר, התבטאה בסוף השבוע באופן חמור כלפי נבחרי ציבור מהקואליציה ואמרה כי "בשולחן של עשרה אנשים ונאצי אחד יושבים 11 נאצים. אסור לדבר עם נאצים, יהודים או לא". האמירה מעוררת הבחילה הזאת מכוונת למעשה לא רק לנבחרי הצבור הימניים אלא גם למצביעי מפלגות הימין, שכולם – על פי הגדרת ברסלר – הופכים לתומכי נאצים, לא פחות. זאת בנוסף לחילול הנוראי של זיכרון נספי השואה, כאילו מותם בידי הנאצים הארורים יכול להשתוות, באיזשהו דמיון הכי פרוע, למשהו שמזכיר את פעולות הממשלה בישראל.

דבריה של ברסלר עוררו, כצפוי, סערה ציבורית: איזה אדם שפוי מוציא מפיו אמירה חמורה כל כך, שמשווה בין יהודים אוהבי העם והארץ לשונאי ישראל ומפלצות אדם הגדולים בכל הזמנים?! מי מעז לחלל כך את זיכרון השואה הנוראה?! ואכן, לאחר כיממה התנצלה ברסלר על הדברים וכתבה: "טעיתי בהתבטאות שלי. השתמשתי במילה שאין לה מקום בשיח. אני מצרה ומתנצלת על האמירה הזו". אבל אל תאמינו בכנות של ההתנצלות הזאת. מי שעוקב אחרי התבטאויותיהם של ראשי ותומכי המחאה לא יכול לשקר לעצמו שמדובר בפליטת פה אקראית. בהפגנות המחאה הונפו, ללא מוחה, כרזות בהן ראש הממשלה נתניהו מוצג לצד הכותרת "מיין קאמפף" – שם ספרו הידוע לשמצה של היטלר ימ"ש. לאחר שהשרה אורית סטרוק הביעה את מחאתה על התבטאותה של ברסלר, הגיב פעיל בולט של המחאה, קוסטה בלאק, וכתב: "להשוות חלאה כמוך לנאצים, זה להעליב את הנאצים".

עצוב שאחרי שאנשי המחאה סיימו לפגוע בכלכלה, להכפיש את ישראל בעולם, לחרחר ריב ומדון, לתקוף שרים ולהלך אימים כנגד חרדים – הם גם מוכנים להוזיל את זכר השואה. מזעזע לשמוע אנשים בכירים כמו ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו, שמתעקש שישראל משליטה משטר אפרטהייד, וראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט שקורא לארה"ב לבחון את היחסים עם ישראל. עם זאת, בדברים ובמעשים שלהם יש מסר מאוד ברור שהולך ומחלחל בציבור: ראשי המחאה איבדו כל קשר לרפורמה המשפטית, והפליגו למחוזות הזויים ומוזרים לחלוטין. 

אזרחי ישראל ברובם אינם אנשי מדון ומריבה ויש להם מספיק עניינים אחרים לדאוג להם, כך שהמחאה הזאת מעולם לא הייתה בראש מעייניהם. מה שבכל זאת הניע את הרבבות להפגנות בתחילת דרכן היה מנגנון תעמולה משומן, שיצר את התחושה כאילו מדובר במאבק הרואי על המשך קיומה של המדינה, ועורר תבהלה כאילו מי יודע מה יקרה לה אם הם לא יצאו להילחם עליה.

אולם ככל שחולף הזמן, הצגת האימה שהתחוללה ברחבי המדינה החלה לחרוק, והמסכות של שחקניה החלו נושרות לאיטן, בעוד האמת נחשפת. מריאיון לריאיון ומכרזה לאמירה, המילים הבלתי נסבלות בקעו החוצה והן מגיעות לאוזני ולעיני הציבור הרחב. וכך מתברר לכולם כי לא הדאגה להצלת המדינה היא העומדת בראש מעיניהם של מובילי המחאה, וגם לא שמירת האיזון בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת היא מטרתם. הם רוצים להטיל אימה ושנאה, שיובילו למהלך בלתי דמוקרטי בעליל; מהלך שנועד להכניע ולמוטט את הממשלה, שנבחרה כחוק על פי רצון הציבור.

את השינוי שמתחולל לאיטו בציבור ניתן לראות בהבדל בתגובות הקיצוניות לאחר שאושר בכנסת חוק הנבצרות, בהשוואה לקלות היחסית שבה עבר החוק לצמצום עילת הסבירות. לאחר העברת חוק הנבצרות הצליחו המוחים להביא לכך שההסתדרות השביתה את המשק ומטוסים קורקעו בנתב"ג, והובילו בכך לעצירת חקיקת הרפורמה. לעומת זאת, החוק לצמצום עילת הסבירות עבר ללא שהצליחו להביא אף גוף משמעותי לשתף פעולה עם המחאה. גם מספר המשתתפים בהפגנות, המתכווץ בהדרגה משבוע לשבוע, מוכיח כי המחאה מאבדת את התמיכה הציבורית שלה.

כך שלמרות הסלידה מהאמירה מעוררת החלחלה של ברסלר, היא פועלת בעקיפין גם באופן חיובי. היא מחדדת את ההבנה מיהם האנשים שעומדים בראש המחאה וממלטת עוד אנשים ממחוזות ההזיה שלהם חזרה למחנה השפויים, בו מבינים כי גם במחלוקת יש גבולות שאסור לעבור.  

בעזרת השם עוד נשוב לימים בהם נתווכח בלהט על דעותינו, אך נעשה זאת בגבולות הטעם הטוב. בעוד האנשים הפרועים וההזויים, שמחרבים כל חלקה טובה ופוגעים בקדוש וביקר לכלל הציבור, ימצאו עצמם במקומם הראוי בשולי החברה.