מהכפר הבריטי למרכז בני ברק: סיפורה של הגיורת סוזי שפריר

כשסוזי בת השבע הייתה יושבת בכפר הסמוך ללונדון, מציירת על דף נייר את הנופים המוריקים ומורחת את הצבע בזהירות, היא לא העלתה בקצה דעתה שיבוא יום בו תשאל את עצמה "מי יצר את הנופים האלו?" היא גם לא יכלה לשער שהתשובה תוביל אותה הרחק מעבר לגבולות בריטניה, אל ארץ עלומה בשם ישראל, שאמנם את שמה היא שמעה, וגם בני הכפר שלה הכירו, אך אף פעם לא הרגישו חיבור אישי אליה.

מגיל שנתיים הייתה סוזי בת כפר. אמנם היא נולדה בלונדון, אך היא התגוררה שם רק שנתיים בשל הבליץ של חיל האוויר הגרמני במהלך מלחמת העולם השנייה, שהוביל להריסת בית הוריה שנפגע מההפגזות, ולהימלטותה יחד עם משפחתה אל כפר הסמוך לעיר הבירה.

לחיות בתוך גלויה

סוזי שפריר גדלה כילדת כפר, שוחרת טבע ונוף. מגיל צעיר היא אהבה מאוד לצייר, והוריה שהשקיעו בה מכל הבחינות, החליטו לספק לה צבעים, דפים ועפרונות כאוות נפשה.

"זה לא היה פשוט כלל באותם ימים", היא מציינת, "כי זה היה בשנות המלחמה, בהן היה קשה להשיג אפילו מוצרי מזון בסיסיים, ברור שמותרות כאלו לא היו בנמצא. אבל ההורים שלי מצאו מישהו שמכר להם חתיכות צבע, הם השיגו דפים, ואני הייתי משלבת ביצירות גם חומרי טקסטיל ישנים שהיו לי וחוטים שונים. אמנם הלכתי באותן שנים לגן ולבית הספר, אך בכל רגע פנוי ציירתי. מכיוון ששני ההורים שלי היו טובים באומנות, הסבתות משני הצדדים היו חזקות בתחום, והיו לי גם דודות שיצרו רקמות מדהימות, כולם סביבי נהגו להתווכח ממי ירשתי את הכישרון, ועד היום לא הגיעו לעמק השווה".

סוזי מציינת כי הוריה היו אנשים מאמינים מאוד, והלכו בקביעות להתפלל בכנסייה הנוצרית, כשהם מצרפים אליהם את סוזי, אחיה ואחותה. "אף פעם לא מצאתי עניין בתפילות, הן תמיד שעממו אותי מאוד, וחיפשתי תירוצים לא להגיע", היא מודה. "כמובן שזה לא עזר לי, כי עבור הוריי היה ברור שזו הדרך היחידה".

בגיל אחת עשרה וחצי עזבה סוזי את בית הספר של הכפר ועברה ללמוד בתיכון המרוחק עשרה קילומטרים מביתה. היא הייתה יוצאת באוטובוס מידי בוקר וחוזרת בערב. באותן שנים היא נחשפה לחברים מחוץ לכפר, לבני נוער עירוניים, וכן גם לדעות שונות, מה שגרם לה להבין שאמנם הוריה אנשים מאמינים, אך אין זה מחייב גם אותה לנהוג כמותם. אט-אט היא החלה להמעיט בביקורים בכנסייה, עד שחדלה לחלוטין. "גם אחותי הרגישה כמוני והפסיקה להגיע לכנסייה", היא מספרת. "אפשר לומר שזה דבר שמאוד אפיין את בני הנוער שהיו סביבי, וראיתי זאת גם אצל חברים רבים שהוריהם היו דתיים מאוד ואילו הם לא האמינו כלל".

מבריטניה לבני ברק

סוזי המשיכה לאוניברסיטת לונדון, שם למדה אנגלית ואומנות, כולל פלסטיקה של אומנות בה היא זכתה בפרס במקום ראשון כסטודנטית. פרס זה הזניק אותה באופן משמעותי קדימה, שכן ברגע שהיא סיימה את הלימודים וחיפשה עבודה, היא מצאה אותה בקלות רבה כמורה לאומנות ולאנגלית. "נהניתי מהעבודה, החיים שלי היו שגרתיים ואהבתי את מה שאני עושה, אבל משהו היה חסר לי", היא מספרת. "באותם ימים ניסיתי להגדיר מה חסר, ולא ידעתי, אז ניצלתי את שעותיי הפנויות כדי ללמוד דברים נוספים".

סוזי זוכרת את עצמה חוזרת אל הוריה שבכפר ויוצאת שוב לצייר את המרחבים והשדות, ממש כמו בהיותה קטנה, ופתאום עולות בה שאלות קיומיות ופשוטות: 'אם הנצרות לא קיימת, אז מי יצר את הכל, מי מחדש בכל יום את הטבע, ומי נתן לך את כישרון הציור?'

סוזי חששה להעלות את התחושות האלו על דל שפתיה, אבל בלב היא הרגישה שהיא מחפשת מענה. היא החליטה לקחת כמה ימי חופשה וטסה לאמסטרדם, שם פגשה במקרה את מי שלימים הפך להיות בעלה – יהודי מישראל שעבד כרופא והגיע להשתתף בקונגרס באמסטרדם. "הוא היה אז בשנת שבתון ואני הייתי בכמה ימי חופש שלקחתי מהעבודה, כך שלשנינו היה זמן בשפע, ואז, כשהרגשנו שהקשר ממש רציני הוא הטיל את הפצצה והסביר לי שלא נוכל בשום אופן להתחתן אם לא אתגייר ואצטרף לעם היהודי".

איך הרגשת עם ההודעה הזו?

"זו הייתה פצצה גדולה, אבל האמת היא שזה חיזק לי את התחושה שביהדות קיימת האמת האמיתית, כי כדי להיות יהודי לא מספיק לטבול בנהר, אלא אתה צריך להיות רציני, ללמוד את כל מה שצריך ולהביע נכונות לעשות שינוי קיצוני מאוד בחיים שלך. במקרה שלי זה היה שינוי קיצוני ביותר, שכן פניתי מיוזמתי לרב הראשי של אנגליה, שהדריך אותנו שכדי לעבור גיור יהיה עליי להגיע אל ארץ ישראל ולגור שם בתוך קהילה של יהודים שומרי מצוות. ביקשתי מבעלי לחשוב על כך, אך כבר לאחר יומיים יצרתי איתו קשר והודעתי לו שאני מוכנה.  משהו בלב משך אותי ליהדות, הרגשתי שזו הזדמנות עבורי למצוא סוף-סוף את מה שהיה חסר לי, להביא מרגוע לנפש שלי".

ואיך הגיבו הורייך?

"בתחילה הם לא חשבו שזה רציני, אבל אחרי שטסתי לישראל והם ראו שאני באמת נשארת שם ועושה את התהליך, הם אמרו לי: 'אלוקים הוא אחד, והעיקר שאת מאמינה בו'. הם לא שמחו על כך, אבל נתנו לי להבין שהם עומדים מאחוריי".

חוזרת אל הילדות

סוזי עברה להתגורר במרכז בני ברק, שם שהתה במשך שנה שהייתה מלאה בקורסים ובמבחנים הנדרשים לצורך הגיור. "מיום ליום הרגשתי שאני אוהבת את היהדות ומתחברת אליה", היא מספרת. "כיום אני יודעת שבהשגחה פרטית הקב"ה צירף אותי לעם ישראל, כי הייתי כל כך רחוקה ולא הייתה שום סיבה בעולם שאגיע לכאן".

ומה עם עולם האומנות? זנחת אותו אחרי שהגעת לארץ?

"לא זנחתי, אלא הקפאתי, כיוון ששנה אחרי שהגעתי לארץ התחתנו ומהר מאוד נולדו לנו שלושה ילדים צפופים. בשנים הראשונות בעיקר טיפלתי בהם ולא יכולתי לצאת לעבוד, אבל כשהילדים גדלו החלטתי לחפש משרה בתחומי המקצוע שלי, ולבסוף השתבצתי למורה לאנגלית כשפה שנייה באוניברסיטה הפתוחה, ובין לבין הייתי מייצרת יצירות אומנות ומידי פעם יוצאת בתערוכות שהיו ברוך ה' מוצלחות מאוד".

על הציורים שלה מספרת סוזי: "אני מציירת במגוון של טכניקות ושיטות, אבל בעיקר  מתחברת לטכניקה שבה עסקתי כילדה: שילוב של צבעי שמן על גבי בד, עם חוטים, מכונת תפירה ורקמה ביד. זוהי אמנות מאוד ייחודית וטרם הכרתי בארץ מישהו שעושה את זה. אני עובדת על כל יצירה במשך שבועות ארוכים ומרגישה שבכך אני מבטאת את עצמי. ביצירות שלי יש הרבה ניגודים, שכן משתלבים בהם טקסטילים וחוטים מכל מיני סוגים, ואני מרגישה שבכך אני מבטאת את העולם שסביבי, כי הוא כל כך מנוגד ומגוון".

לדבריה של סוזי, בימים אלו היא עומדת ערב תערוכה שתוצג בקרוב באודיטוריום חיפה (החל מה-20 באוקטובר). "אני כבר לא צעירה, אבל ממשיכה ליצור במרץ, ומרגישה שדווקא היצירה הזו מחזירה אותי לימי ילדותי שהופכים לחיים ומוחשיים מול עיניי".