"המורים התעללו בי והענישו אותי, הם לא הבינו שאני לא מסוגל ללמוד"

קשה לשוחח עם שמוליק טסלר ולשמוע ממנו על חוויותיו מבית הספר שבו הוא למד (או ליתר דיוק לא למד) לפני כיובל שנים. טסלר גדל בקבוצת יבנה, ושם הוא גם התחנך (או כפי שהוא מעדיף לדייק "התחנך במקצת") במשך שנות בית הספר היסודי.

"אולי זה מפליא שאדם בן 68 זוכר כל פרט ממה שעבר עליו בבית הספר, אבל זו המציאות, כי הזיכרונות לא עוזבים אותי", הוא אומר בכאב, "הם הפכו לחלק מוחשי מהחיים שלי, וזו גם הסיבה שאני חושף את סיפורי, כי אני מרגיש שיש בו כל כך הרבה מסר שחייב לעבור להורים וגם למורים. הלוואי שאצליח להציל לפחות ילד אחד כמוני, מתוך כל כך הרבה ילדים במצבים דומים".

רוצה, אבל לא מסוגל

טסלר נכנס לכיתה א' כמו שאר ילדי הקיבוץ, ועד כיתה ו' הצליח לשרוד ולהתמודד. "אמנם לא למדתי מילה, אבל המורים יחסית העלימו עין והתחשבו", הוא מספר. "אבל בכיתה ז' התחילו הלימודים הרציניים, ויחד איתם הדרישות והעונשים. המורים טרחו להבהיר לי שוב ושוב שילד שלא לומד ולא מכין מטלות ושיעורי בית הוא עצלן, ולכן עליו להיענש. אלו לא היו אנשי חינוך שעברו הכשרה בהוראה, אלא חברים שמנהל העבודה סידר עבורם את התפקיד, והם ידעו להעניש בכישרון רב ולהתעלל פיזית וגם מילולית".

טסלר מעדיף שלא לפרט על האופנים שבהם בוצעו אותן התעללויות, אך לדבריו, אף אחת מהן לא באמת עזרה לו ללמוד ולא שינתה את המצב. "לא למדתי מילה, לא ניגשתי למבחנים ולא עשיתי שום מטלה, ממש שום דבר", הוא מספר. "גם כשדרשו ממני להביא חתימות הורים לא שיתפתי פעולה, כי כשהייתי מגיע להוריי עם המבחן השלילי, גם אז ספגתי צעקות, כי מבחינתם 'המורים צדקו תמיד'. קל יותר היה לי לזייף חתימה ובכך למנוע את הצעקות, או פשוט לא להביא מבחן חתום".

המורים חשבו שהם עוזרים לך בכל העונשים האלו?

"הבעיה העיקרית של המורים הייתה שהם לא ידעו שאני לא מסוגל, אלא היו בטוחים שאני לא רוצה. הם חשבו שאני עצלן ושבעזרת ענישה הם יצליחו לשנות אותי. רק שנים אחר כך, כשהתגלתה אצלי בעיית הקשב והריכוז, הצלחתי להסביר לעצמי מה עבר עליי באותן שנים, ולמה העונשים לא עזרו. כי כשיש ילד עם קשיי קשב חמורים ולקות למידה, אז ההעמדה בפינה לא תעזור לו, גם הסטירות והמשיכות באוזן לא יועילו. שלא לדבר על עונשים כמו 'לכתוב אלף פעם שירת הים' או 'ללמוד בעל פה מודים דרבנן', שבכלל לא הייתי מסוגל לבצע אותם".

על מסילת הרכבת

"המורים שלי באמת השתדלו לחנך אותי", מדגיש טסלר, "הם אפילו יצאו מגידרם ונתנו לי שיעורי עזר אחר הצהריים, במקום לשחק עם החברים. הייתי הולך למורה יקה שניסה לעזור לי בשיעורי הבית, אך כשגילה שאפילו לא העתקתי את השאלות מהלוח, הוא היה חוטף התקפי זעם, מושך לי באוזן ומטלטל אותי לכל צד. בשיעור האחרון שהייתי אצלו, הוא משך באוזן בחוזקה רבה ואחר כך אמר: 'עוף מפה ואל תחזור בלי השאלות לשיעורי בית'. יצאתי מביתו של המורה והייתי נסער מאוד, כשמיששתי את האוזן הרגשתי שמטפטף ממנה דם, וזה כבר היה מעל ומעבר ליכולות הסבל שלי. החלטתי שהפעם, אחת ולתמיד אערב את ההורים. לאורך כל הדרך טפטף הדם מהאוזן, ואני תכננתי איך בדיוק יישמע נאום חיי שאשא כשאגיע הביתה. אני זוכר איך שפתחתי את הדלת בסערה, זרקתי את הילקוט וגיליתי שאף אחד לא בבית.

"לא הייתי מסוגל להמתין, והחלטתי לעשות משהו נוראי בכל קנה מידה. תלשתי דף מהמחברת שעליה חרט לי המורה הפרטי: 'לא לחזור בלי שיעורי בית', כתבתי עליו מה שכתבתי, הכנסתי לתיק ויצאתי בסערה אל פסי הרכבת, במרחק רבע שעה הליכה. אני זוכר שצעדתי בשדות כשאני מרוכז כל-כולי בדבר הנוראי שאני עומד לעשות, עד שהגעתי אל פסי הרכבת, ואז, ברגע האחרון צץ בי זיכרון על אמא שלי שהיא ניצולת שואה. אמא תמיד ציינה שהם 'עשו הכל כדי לחיות', והנה אני שומע את הרכבת מתקרבת, ובראש עובר לי המשפט של אמא, ואני תופס את עצמי בבת אחת, ומתגלגל הצידה על החצץ. האדמה רעדה, הרכבת עברה ואני התרוממתי, ניערתי את הבגדים וחזרתי לצומת אשדוד. שמעתי מכל עבר את צפצופי המכוניות, אך המשכתי לצעוד, עד שעברתי את הצומת. הייתי דרוך כולי וידעתי שאני חייב למצוא דרך כדי ללמד את כולם לקח. זה היה סוף שבוע והחלטתי פשוט להיעלם. סיכמתי עם חבר שהתגורר בכפר מרדכי, שאגיע אליו לשבת, והוא והוריו שמחו מאוד. כך נסעתי אליו, כשמפעמת בי תחושת ניצחון מתוקה. כנראה שבאמת הצלחתי ללמד את המבוגרים לקח, שכן כשנעלמתי נוצר בהחלט לחץ בקיבוץ. אבל עוד לפני שהפך הלחץ לפאניקה, הבינו ההורים של החבר את תמונת המצב, ומיהרו ליצור קשר עם הוריי ולהרגיע את הרוחות".

דבר טוב אחד יצא מהסיפור הזה: המסר הועבר ועד לסוף היסודי הניחו המורים לטסלר, אולם כשהוא עלה לתיכון וברוב השיעורים לא הצליח לקחת חלק ולהשתתף, הם בחרו עבורו את הדרך הקלה יותר ושלחו אותו לעבודה בשדות. "אהבתי מאוד את העבודה", הוא נזכר, "כבר בגיל צעיר הוצאתי רישיון לטרקטור, חרשתי את האדמה והיה לי טוב. הייתי מבקר בכיתה מידי פעם, ובעיקר מצטרף לתלמידים בהפסקות ובטיולים שנתיים, כך שמבחינה חברתית לא נפגעתי, אך ללימודים לא הקדשתי אפילו רגע".

טסלר התעקש להמשיך את שגרת החיים כמו יתר חבריו, ואף התגייס לצנחנים ועשה את הלא יאומן כשעבר קצינים ("אני מעדיף לא לפרט על כל התלאות שבדרך", הוא מעיר). "הייתה לי תמיד שאיפה חזקה להיות כמו כולם, זה הוביל אותי ממש להילחם בציפורניים עבור כל דבר שרציתי, למרות הקשיים והכישלונות".

"תצילו את הילדים"

טסלר עוצר לרגע, ולוקח נשימה עמוקה. "לכאורה יכולתי להביט היום על החיים ממרומי גיל 68 המכובד, ולהגיד 'ניצחתי'. כי הנה, למרות הכל הקמתי משפחה ויש לי אישה מיוחדת במינה, שלושה בנים ובת שתתחתן בחודש הקרוב. החיים שלי נהדרים, שכן למדתי טכנאות מחשבים וטכנאות תיקון מכשירי סלולר, הצלחתי בעבודתי והגשמתי הרבה שאיפות. אין ספק שאלוקים השפיע עליי הרבה חסד, אבל יחד עם זאת, אני לא מסוגל שלא להיזכר במורים שלי שמגיל 12 לימדו אותי להיכשל. עד היום אני לא מצליח להשתחרר מתחושת הקיפוח שמלווה אותי כל חיי, והכל בגלל הזיכרונות הכואבים מבית הספר.

"בכל פעם שאני נזכר ברגעים שבהם הייתי על פסי הרכבת וניצלתי בזכות אמא שלי, הלב שלי מתכווץ, כי אני יודע ש-40 שנה לאחר מכן לא הצלחתי להציל את דוריק, הבן שלי, שסבל גם מבעיות קשב וריכוז, בדיוק כמוני. אמנם ניסיתי להילחם עבורו, רציתי שידע שאני תמיד נמצא שם בשבילו, אבל זה לא עלה בידי. התחושות הקשות האלו שלא עוזבות, הובילו לכתיבת הספר 'לא מבליג יותר', שמביא את סיפור חיי, עם קצת שינויים וערבוב מסוים בין דמיון למציאות, אבל במטרה ברורה: להעביר את המסר ולסייע לכך שלא יהיו עוד ילדים שיעברו את מה שאני עברתי".

טסלר מדגיש כי לא קל לו לדבר על הנושא ולהציף את הכאב. "אבל דווקא כעת, בימים של פתיחת שנת לימודים, חשוב לי כל כך להעביר את המסר להורים ולמחנכים: אם אתם רואים ילד שמתקשה בלימודים, ולא משנה אם הוא מאובחן או לא, תנו לו את ההזדמנות להתפתח ביכולות שקיימות אצלו, כי אין ילד שלא טוב בכלום, ותמיד אפשר לאתר אצלו צדדים חזקים. יחד עם זאת, אל תוציאו אותו מהמסגרת ואל תתנו לו להרגיש יוצא דופן, שלא יחווה את הקיצוניות השנייה. כי ילדים ונערים חייבים מסגרת שתציל אותם, כי רק כך הם יחושו מוגנים. האחריות שלנו כהורים וכמחנכים היא למצוא את האיזון בין מסגרת עם גבולות, לבין הכרה בקשיים של הילד, לא כדי לתייג אותו כ'ילד מתקשה', אלא כדי לייצר לו הזדמנויות".

אתה חושב שהצוותים החינוכיים מודעים לדברים האלו?

"לשמחתי הרבה אני רואה שהמודעות עולה. אני מתעניין מאוד במה שנעשה בבתי הספר של הנכדים שלי ורואה אלו חוגים ומגמות ניתנים בהם, הכל בהתאמה לילדים, הלוואי שהיו חוגים כאלו גם בתקופתי או בימיו של דוריק. זה עולם אחר לגמרי, ואני בטוח שילדים כאלו יכולים למצוא את מקומם ולפרוח".

טסלר מבקש לסיים את סיפורו בנימה אופטימית: "אני מודה לה' על כל יום של חיים, כי החיים שלי לגמרי מלאים במשמעות ובתוכן. אני מתגורר בקיבוץ שאני אוהב וממשיך את דרכה של אימי ניצולת השואה, חנה טסלר בת ה-98 שמתגוררת סמוך אליי, יש לי בן שעבר לאחרונה להתגורר כאן וגם בתי הצעירה תגור סמוך אלינו. יש לי נכדים ושמחה רבה בחיים. אלו הם החיים הטובים ביותר שיכולתי לאחל לעצמי".