הרב ראובן אלבז: "האם יש מישהו בעיירה שבנו לומד בישיבה?", שאל החפץ חיים

נמצאים אנו בערב ראש השנה, שעות ספורות לקראת יום הדין הגדול והנורא. אנשים רבים חושבים שראש השנה זה עניין של התחלה והוספה על מה שכבר קיים, "מתחילים פנקס חדש", אך האמת היא שזה לא פנקס חדש, אלא הכל נגזר ונקבע מחדש בראש השנה. ולכן היו אדמורי"ם קדושים שלא היו עושים במשך השנה דברים הקשורים לפיתוח מוסדות וכדומה אם לא היו מתפללים על כך בראש השנה. כיון שכל דבר שמתפללים עליו בראש השנה נקבע לכל השנה כולה, זה היום תחילת מעשיך זיכרון ליום ראשון (ראש השנה כז ע"א), היום הרת עולם (מנוסח התפילה-מוסף), היום הזה קובע לכל השנה, ודבר שמתפללים עליו ביום זה יש בו סייעתא דשמיא גדולה להצליח לקיימו במהלך השנה. לכן צריך לנצל את התפילות ולזעוק מעומק הלב.

בראש השנה כל אדם צריך להרגיש כאילו אין לו כלום, אין כלום! אבוא כעני שואל על פתח (מתפילת מוסף ליוה"כ), ידי רשים נחלשים (מפיוט לר"ה), "אין לנו כלום ריבונו של עולם", כך צריך האדם לגשת לתפילות ראש השנה, ואו אז יזכה למֵֽרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַֽחֲרִית שָׁנָֽה (דברים י"א, י"ב), כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה (ראש השנה טז ע"ב).

אך מצד שני אסור להתעצב ביום קדוש זה, וְאַל תֵּעָצֵבוּ, כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם (נחמיה ח', י'), ולכן אין מתענים ביום ראש השנה, אלא אוכלים ושותים בו דהוא יום טוב (יעוי' בשו"ע סימן תקצ"ז ס"א), וְגִילוּ בִּרְעָדָה (תהילים ב', י"א), מצד אחד צריכים אנו להיות בפחד מיום הדין הגדול והנורא ולבוא בשפלות וענווה בתפילה לפני ה', ומצד שני לשמוח ולאכול ולשתות.

וזו לא סתירה, אלא בכך מראים אנו את ביטחוננו בה', מצד אחד פחד איום ונורא, ובריות בו יפקדו, להזכירם לחיים ולמוות (מנוסח ברכת זיכרונות), אך מצד שני בוטחים אנו בחסדיו יתברך, לֹא עַל צִּדְקוֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ מַפִּילִים תַּחֲנוּנֵינוּ לְפָנֶיךָ כִּי עַל רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים (מנוסח הסליחות), זה הכל הוא יתברך, ואנו בוטחים בחסדיו שיוציא לאור משפטנו קדוש לחיים טובים ולשלום.

טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן

היום השני של ראש השנה הוא מדרבנן, וניתן לנו כאפשרות נוספת לתקן. אם היום הראשון לא הלך כל כך טוב, והאדם לא הצליח לכוון בתפילות, ולזעוק לה' יתברך מעומק הלב, יש לו אפשרות כעת לתקן זאת ביום השני של ראש השנה.

על הפסוק כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן (שיר השירים א', ב'), דרשו רבותינו (ירושלמי ברכות פ"א ה"ד) חביבים דברי סופרים כדברי תורה, ויש אומרים שחביבים דברי סופרים יותר מדברי תורה. ולפי זה צריכים אנו יותר להתחזק ביתר שאת וביתר עוז ביום זה, ולזעוק ולהתפלל מעומק הלב, כי היום הזה יותר גדול מהיום הראשון. ואל יחשוב האדם בלבו, "לא נורא, יום השני מדרבנן..." ויבוא חלילה להקל בו ראש, לא! היום הזה חביב וגדול בפני הקב"ה יותר מהיום הראשון. ונתנה לנו בו הזדמנות לתקן.

בתורה נאמר וּבוֹ תִדְבָּק (דברים י', כ'), והקשו רבותינו (כתובות קיא ע"ב), וכי אפשר לדבוק בהקב"ה? והלא אֵשׁ אֹֽכְלָה הוּא (דברים ד', כ"ד), אלא על ידי שנדבק בתלמידי חכמים מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה. יום הראשון של ראש השנה זה אש, הקב"ה הוא אש, אש אוכלה, ולכן לא יכולנו לדבוק בו, פחד, אש! אך ביום השני שהוא מדרבנן, אם משתדלים אנו בו יותר ויותר וזועקים בו בתפילה במשנה כוחות, הרי שנדבקים אנו בחכמים, בצדיקי הדורות, ועל ידי כך זוכים אנו להידבק בשכינה.

ניתנו לנו שני ימים מיוחדים שבהם אנו יכולים לזרוע למשך כל השנה כולה. אל הגאון רבי יצחק זאב מבריסק זצ"ל (הבריסקער רב), לא היו מגיעים בחורים ואברכים להתפלפל עמו ולשאול אותו שאלות בגמרא וכדומה ביום ראש השנה, אלא רק היה קורא תהילים במשך כל יום, ומבקש שיתקעו לפניו בשופר, שמא התקיעות ששמע לא היו מדוקדקות וישרות כפי הצורך.

טעמו של הרב בקריאת התהילים הייתה שכשלומדים גמרא מתעוררות קושיות וצריכים לפתוח ספרים וכו' ובינתיים כמתבזבז זמן יקר, ובראש השנה אסור שיתבזבז שום זמן, צריך לנצל כל רגע, כל רגע! היום הזה הוא זריעה לכל השנה כולה, ולכן אסור לפספסו, אלא לנצלו לתפילה וזעקה והארת פנים ועזרה לזולת.

חומת התורה

בפרשת השבוע שנקרא בשבוע הבא, פרשת האזינו, נאמר "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי" (דברים ל"ב, ב') אין לקח אלא תורה, שנאמר (משלי ד', ב') כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ. התורה הקדושה היא המגן והחומה של העם היהודי, ועלינו לשמור על לומדיה מכל משמר. ככל שיתרבו ויגדלו לומדי התורה כך תתגבר ותגדל השמירה וההגנה על העם היהודי בארץ ובעולם, וכשם שמצינו בימי חזקיהו המלך, שבזכות לימוד התורה הגדול שהיה באותה זמן, הובס סנחריב עם כל צבאו הגדול, וְחֻבַּל עֹל מִפְּנֵי שָׁמֶן (ישעיה י', כ"ז), חובל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות (סנהדרין צד, ב').

ונספר, בעיירה על גבול פולין וביילורוסיה, התגוררו כשמונים משפחות יהודיות בקרב כשלוש מאות משפחות שאינן בני ברית. היהודים התפרנסו ממסחר, וחיו עם שכניהם בשלווה, עד שגל אנטישמיות שטף את פולין בסיסמא "פולין לפולנים". כומר העיירה, החל לפעול להחרמת החנויות היהודיות, ובא בדברים עם הפריץ המקומי בעל האמצעים, שיפתח חנות כל בו ענקית בה יוכלו למצוא סחורות חילופיות לסחורות היהודים. החלו הגויים לקנות בחנותו של הפריץ, ופרנסת היהודים שבתה. משפחות רבות הגיעו לפת לחם.

כינס רב העיירה אסיפה לטכס עצה. העצה היחידה שנמצאה היתה לאסוף כסף כדי לשלוח אחד מהם לראדין, לבקש ברכה מרבנו החפץ חיים. עד כדי כך סמוכים ובטוחים היו בכוחו. קיבצו את המעות ושלחו את אחד הנפגעים העיקריים מן החרם, רבי נחמן ברשטיין, לבקש עבורם. בעומדו לפני החפץ חיים פרץ בבכי סוער. הרגיעו הרב, וביקשו לספר מה מעיק על לבו. פתח וסיפר על הצרה שניחתה בעיירתו, בה כיהנו פאר אביו של הש"ך, בעל הט"ז, ועוד גדולי עולם. החל החפץ חיים להלך בחדר כשהוא נסער, ומלמל: "מה עושים, מה עושים!" לפתע עצר מול רבי נחמן ושאל: "אמור לי, היש בעיירתכם חנות שפתוחה בשבת?", "אין, רבי!" ענה רבי נחמן.

"ישנו אדם המחלל שבת בפרהסיא בעיירתכם, אוכל נבלות וטריפות?", העביר רבי נחמן מול עיניו את כל יהודי העיירה, תמימים וטובים, המשכימים ומעריבים לבתי המדרש. העביר מול עיניו את ילדיהם, הדור השני כבר אינו כהוריו, ובכל זאת.. "כמעט שלא קיים דבר כזה", השיב בבטחה. המשיך רבנו ושאל: "היש מישהו בעיירה שבנו לומד בישיבה?", "ודאי!", קרא רבי נחמן. "בני האחד לומד בישיבת מיר, והשני לומד בבראנוביץ, ישיבתו של הגאון רבי אלחנן ווסרמן".

אורו עיני רבנו, וקרא: "אם כן, יש לך חיילים בצבאו של השם יתברך – אם כך, הכל יבוא על מקומו בשלום, אין לנו מה לדאוג!". שמח רבי נחמן, והחליט שאת הדרך חזרה יעשה ברכבת, לבשר לבני עיירתו את הבשורה הטובה בהקדם. שלח מברק שעומד הוא להגיע למחרת בשעה פלונית. ברדתו מן הרכבת, כבר חיכתה לו משלחת מבני העיירה. ובמקום שיבשר להם בשורתו, קידמוהו הם בבשורה: "הפריץ השתגע! משעות הבוקר עומד הוא בחנותו ומחלק לכל סחורתו חינם אין כסף!". מובן ש"לקוחותיו" הראשונים היו יהודים, שרוקנו את חנותו... והפריץ סיפר, ש"אותו האיש" נגלה אליו בחלום והורהו לחלק הכל, בלא תשלום...

הגויים שבו לקנות בחנויותיהם של היהודים, שהתמלאו בסחורה, והפריץ לא שב עוד לשפיותו. מסובב היה על דלתות העיירה ומבקש פת לחם, אף שבביתו לא חסר דבר... הכומר חרק שיניים, מה יכול הוא לעשות אם "אותו האיש" כביכול פעל כנגדו, וסיכל את תכניתו... וכל זאת בזכות לומדי התורה.

יהי רצון שנזכה לייקר ולשמור על לומדי התורה, וכך התורה הקדושה תשמור ותגן עלינו, ובזכות כך נזכה לשנה טובה, כתיבה וחתימה טובה, שנת גאולה וישועה, אמן.