דרך חור הגרוש: היא גרושה – למה היא צריכה להיות גם שקופה?

אני מעלעלת בעיתון ורואה מודעות ענק, בשורות איוב באותיות שחורות ומאיימות המתארות את פטירתם של שני אברכים חשובים וצדיקים, ראשי משפחות גדולות וענפות, לא על אף אחד.. לאחר מכן, שורות קטנות המספרות על הקמת קרנות צדקה עבור האלמנות והיתומים הטריים. מופיע שם מספר טלפון ליצירת קשר והציבור מוזמן להתגייס ולהירתם לעזרתם. אני קוראת ולבי דומע. בודקת במהירות מה ביכולתי לתרום ועושה זאת בנפש חפצה. העניין הוא, שתוך כדי מעשה, אני מוצאת את עצמי מבכה, לא רק על המשפחות שנשברו ועל חיים צעירים שנגדעו. אני דומעת גם על נשים כמוני, שאינן אלמנות, אבל נמצאות, אף הן, לבדן בזירה ומנהלות את משק ביתן באופן יחידני וחד צדדי. הן - אינן זוכות לאהדה ציבורית ולתמיכה קהילתית.

למה? אני תוהה. מדוע נשים, שידעו צער ומצוקה אינסופיים בחייהן המשותפים ולבסוף פרקו והתפרקו בלית ברירה אחרת, אינן זוכות להכרה ולתמיכה של הציבור?

אין זה תענוג גדול להזדקק לסיוע. אין בנמצא אישה שפויה ובריאה בנפשה הרוצה ליפול נטל על הכלל. כל אחת רוצה לעמוד על זוג רגליה, להלך בכוחות עצמה ולהיות מסוגלת לדאוג לצרכים שלה ושל בני משפחתה. "מויחל טויבס", הייתה סבתי אומרת...

אני עצמי, ב"ה, מסתדרת כרגע ומתפללת לה' שכך יהיה תמיד, עד ביאת גואל צדק. אבל גרושה שאכן זקוקה לתמיכה ולרשת בטחון כלכלית, מה יהא עליה?! מדוע היא הופכת להיות שקופה? בלתי נראית? מדוע אין שום נציג ציבור המרים אליה טלפון ושואל, האם היא זקוקה לעזרה? ואם לא עבורה, אז עבור ילדיה, שבוודאי לא הובילו למהלך פירוק הבית מרצון או מבחירה. הגרושה, מוצאת את עצמה, במקרה הטוב, שקופה ובמקרה הפחות טוב – מנודה, מורחקת ושנויה במחלוקת.

אני מניחה שהאדם הסביר יוצא מתוך נקודת הנחה, שלאלמנות לא היה מרחב בחירה. בגזירת עליון, נלקחו מהן בעליהן והן נותרו בודדות במערכה, בעל כורחן. לעומת זאת, הגרושות, במחילה מכבודן, בחרו במהלך או הובילו אליו. עם כל הכבוד, הן יכלו לעבוד קשה, להתאמץ (כמו כולן...), ולעשות הכול על מנת לשמור על שלימות המשפחה ועל בית חם עבור ילדיהן המסכנים. הן גם ידעו מראש מה תהיינה תוצאות החלטתן וממילא עליהן לשאת לבדן בנטל העלויות הבלתי סבירות. רגע, לא?

אז, זהו, שלא. אני כותבת, כמובן, מתוך ניסיוני האישי ומתוך סיפורים נוספים ששמעתי, אבל בכל כך הרבה מקרים של גירושין ניטל מרחב הבחירה, וזוהי פשוט האופציה היחידה. הרע במיעוטו. הנתיב האחד והיחיד להיוותר בחיים, לבחור בהם, למרות המחירים האיומים.

לפני מספר חודשים, סמוך לגירושין, התקיימה חתונה במשפחתנו המורחבת. הגעתי וברכתי את הכלה ואמה, הלוא היא דודתי. אמי הטובה המתינה לי בצד וסקרה אותי בדאגה: מה קורה? קשה לך? את מרגישה בנוח? הבטתי בה ושאלתי: אמא, במה אני אמורה להתבייש? בכך שבחרתי בחיים והעדפתי שלא למות בטרם עת? על מה אני צריכה להתנצל?

זוהי התחושה. הגירושין היו עבורי ועבור ילדי, אהובי – פתח מילוט, חבל הצלה, אפשרות יחידה להינצל מחיי גהינום עלי אדמות. ילדי היו מסכנים, כעת הם מסכנים הרבה פחות. בעצם, כעת, הם אינם מסכנים בכלל. אמנם משלמים את מחיר החירות, מחיר יקר מאד, אבל כבר לא מסכנים. ברוך ה'.

האם היה לנו מרחב בחירה? האם נקטנו במהלך האומלל מרצון? האם לא סבלנו סבל שאיש לעולם לא יבין? לא ידע? האם איננו ראויים להתעניינות ולהתחשבות, רק כי בחרנו במוצא היחיד המוביל לחיים שפויים ונורמטיביים? האם עלינו לשלם תוספת מס ונטל השבחה?

אני מבקשת להתנחם ולדעת שיושב מרום, הוא המכיר, יודע ועד והוא, בכבודו ובעצמו סומך נופלות ותומך גרושות. הוא זה אשר עזר, עוזר ויעזור להן ולילדיהן. לא על ידי שרף, לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח.