כך גרמתי למתבגר שלי לדבר איתי 45 דקות ברצף. הסוכה המעופפת

"תשמע", אמר לנו כרם (שם בדוי), "לא יודע למה, אבל השנה אני מתלבט לגבי הסוכה. כאילו אני מרגיש עייפות החומר כזו. לא יודע אם יש לי כוח להשקיע משאבים בחג הזה. אולי ניסע חלק ממנו להורים שלי וחלק אהיה בבית מלון. אני מרגיש שזה גדול עלי".

אנחנו שלושה חברים שנוהגים מידי פעם להיפגש בבית קפה. אני ועברי, דתיים שמרניים יותר. כרם יותר "על הרצף". שמעתי עצב נסוך בקולו. מן השלמה עם עייפות החומר שפקדה אותו.

"שלא תבינו לא נכון", המשיך כרם, עובר במבטו ממני לחבר שלי וחוזר חלילה:"הלוואי שהיו לי כוחות בשביל החג הזה. אבל כרגע, זה מרגיש לי שאם אני אעשה את הסוכה, אני אעשה אותה רק בשביל הילדים שלי. שיחוו את החג. שיחגגו את סוכות. רק שאני לא יודע אם זה באמת מצדיק לי את כל המשאבים האלו".

"אחי", אמר עברי לכרם, "אתה יודע כמה דברים אני עושה רק בגלל החינוך של הילדים? אתה באמת רוצה שנפתח את זה?

"יודע כמה פעמים בא לי לשכב בצ'יל (ברוגע) שלי בשבת עם ספר טוב או עם עיתון ואני מכריח את עצמי ללכת למניין רק בגלל שאני רוצה שהילדים שלי יחוו את התפילה? אז כן, לפעמים זה לא נוח אבל וואלה, זה חלק מהחינוך. מהזכות העצומה הזו להיות אבא".

גם אני וגם כרם הערכנו מאוד את עברי בתור טיפוס מבריק ובעיקר מיושב. בכל זאת 15 שנות נישואין וחמישה ילדים לא הולכים ברגל. אלא שכרם הסתכל עליו במבט מזוגג, ונראה שהוא שוקע באיזו מערבולת של התלבטות:"לא יודע. פחות מתחבר לעניין של להיכנס לסוכה רק בגלל שהילדים שלי יחוו את סוכות... נראה לי ללכת יותר מידי רחוק".

"תגיד", אמר לו עברי, "בן כמה הילד שלך?".

"12", ענה כרם.

"אחלה", המשיך עברי, "אז איך הילד הגדול שלך יגיב אם תרצה פתאום ככה לדבר איתו לעומק? לאיזה פסגות אתה חושב תוכל להגיע איתו וכמה זמן השיחה שלכם תיקח?".

"האמת?", ענה כרם, "נראה לי שהשיחה שלנו לא תיקח יותר מחמש דקות. הילד שלי פריק של מסכים. משוגע על ספורט. קשה לי לנתק אותו, ובטח בשביל שיחה איתי".

"אז תקשיב טוב", פתאום זה נראה כאילו איזה לפיד נדלק בתוך העיניים של עברי:"בשנה שעברה החלטנו, אני ואשתי, על כלל חשוב לסוכה שלנו: אף אחד לא נכנס לסוכה עם סמארטפון. קראנו לסוכה שלנו 'הסוכה המעופפת', כי מי שרוצה להיכנס עם הסמארטפון שלו צריך לשים אותו על מצב טיסה. מה עשינו? התחלנו להשקיע בארוחות שוות שיהיה נעים לילדים שלנו לאכול אותם בסוכה. וואלה, פינקנו. קנינו אנטריקוט ופרגיות ובקר, ופתאום הילד שלנו מצא את עצמו אוכל איתי ביחד ארוחות שנמשכו גם ארבעים וחמש דקות ומעלה. כאילו שאנחנו בכלל נמצאים בארוחת שבת. זה היה מדהים. ולא רק שהוא אכל, אלא הוא גם דיבר, ואז הזמנו אותו לעוד ארוחה... ושוב, בלי סמראטפונים. לאט לאט אני קולט איך שהילד שלי נפתח ומתחיל לדבר. ויודע מה הקטע? שהוא בכלל לא הרגיש שהוא התחיל לדבר, בגלל שבעצם הוא בסך הכול אכל איתי ביחד, והכל נעשה בצורה טבעית וחלקה כל כך. זה היה מדהים, ורק בגלל זה כל כך שמחתי שהחלטתי להשקיע בסוכה, ובכלל הזה שלא נכנסים אליה עם סמארטפון".

כרם הסתכל על עברי, ונראה שהוא שותה בצמא את דבריו. "עכשיו אתה מדבר... כי אני אהיה מוכן לעשות הרבה דברים בשביל לנהל שיחת עומק עם הילד שלי. ואם 'הסוכה המעופפת' הולכת להיות הטריגר שלי, אז אחלה לגמרי".

"אגב", אמר עברי, "לא המצאתי את הרעיון הזה. לקחתי אותו מרינה שנרב הי"ד, שהיה חשוב לה מאוד להתנתק מהמדיה".

"וואלה, שכנעת אותי", אמר כרם. "עכשיו אנחנו צריכים להתגבר רק על בעיה אחת".

"מה הבעיה?", נדרך שוב עברי

"אני בכלל צמחוני. נראה לך שאני אצליח לשכנע את הילד שלי לאכול איתי בסוכה בעזרת ברוקולי?".

לעילוי נשמת רינה שנרב הי"ד, שנרצחה בפיגוע במעיין סמוך לדולב.