"חמודה, אולי תתני לאמא לשבת? אולי תשבי איתי ביחד? אולי תשבי עלי?"

"יופי", ילדת כיתה אלף שלי התמוגגה אל מול אחותה בת השנתיים, "ככה נראית תלמידה לדוגמה".

הבטתי עליהן מרחוק, סופגת את הרגע לתוכי. הגדולה סחבה מהמרפסת כיסא ילדים, הושיבה עליו את הקטנה והתחילה לאלף אותה בינה.

ככל שהיא ישבה בפנים חתומות, ורגליה ישרות על הרצפה, כך היתה אחותה מרוצה יותר, ככל שהיא רצתה להרגיש/ לחוות/ לחיות בחדווה אופיינית לגיל- אחותה היתה נרגזת ואמרה: "את לא תקבלי מדבקה של מצטיינת".

* * *

בעולם שלנו הדברים כל כך יותר מידי מוחלטים. אתה טוב כשאתה מרצה, ואם אתה מועד – תשתדל לחזור לעצמך כמה שיותר מהר, ומוטב להסתיר את הפשלה. כל הילדות בכיתה חייבות לשבת בידיים שלובות שש שעות ביום, להוציא קלמר ומחברת כשצריך, להשתעמם בשקט כשקשה ולא מעניין, לדבר בשקט ובנימוס גם אם הן נעלבו וכואב להן חזק והן רק רוצות לבטא עכשיו באופן טבעי כעס....

הנהגה של דין.

יום כיפור מוכיח שהקב"ה ברא את העולם קצת אחרת. הרי ידוע שבתחילה עלה במחשבה לבוראו במידת הדין; ראה הקב"ה שאין העולם מתקיים, הקדים מידת רחמים ושיתפה למידת הדין.

ה' ברא אותנו בידיעה עם יצרים וקשיים אנושיים ונתן לנו הזדמנויות של פעם ביום, פעם בשבוע, פעם בחודש ובעיקר – פעם בשנה, לשבת עם עצמנו ולראות מה קורה איתנו,  ואיך אנחנו מתקדמים מפה, ברוגע, בשלווה, בלי לחץ. אתה לא חייב להיות הרגע היהודי הכי מושלם בתבל. זו דרך, זה לוקח זמן, זו עבודה.

ראיתי בספרו של הרב פינקוס מדרש על כך שכשהשם העלה את משה לשמים הראה לו אוצרות הגנוזים לצדיקים. פינה אחת מלאת אוצרות יפהפיים היתה לצדיקים כאלו, השנייה – לאחרים. היה שם מקום מיוחד ומלא בהמון אוצרות, שאל משה את השם: למי מיועדים האוצרות האלו?

ענה לו: למי שיש – יש, ולמי שאין לו – אני נותן לו משלי. האוצרות כאן שמורים עבורו. ההנהגה הזו, של הרחמים המוחלטים, זרה מאד לאורח חיינו.

הלוואי נצליח להרפות קצת מהדין, מהצורך לרצות, לדרוש ריצוי מהילדים, להיות רובוטים, בובות מריונטה, ולחיות מתוך רצון ובחירה, עשייה טובה מתוך זרימה של אהבה טהורה ופשוטה לבורא עולם.

הנהגה של רחמים.

* * *

יום כיפור הותיר אותי, כמו את כולנו, עם קשת מגוונת של רגשות.

חשבתי על כך שהעולם של השם, עם כל הרחמים שלו אלינו, איננו מסלול של ריצוי.

בכלל לא.

אנחנו לא יושבים כאן בעולם ומלקקים דבש, אף אחד מאיתנו, וזה אינו סותר את שלוש עשרה מידות של רחמים, שהם הסוד הגדול ביותר שה' חשף לנו בנקרת הצור דרך משה רבנו בשעה של קרבה כמעט בלתי אנושית. רחמים הם לא ריצוי.

ישבתי בחצר בית הכנסת תפילת נעילה יחד עם עוד אמהות לילדים קטנים וניסיתי לשמוע את קולו של החזן מבין רשרושי עטיפות החטיפים ובכיות התינוקות ונסיעות הבימבה המהירות ונחשול ניחוח הבמבה שמילא את האוויר, ואז ראיתי אישה צעירה, אם לכמה זאטוטים, עומדת חיוורת וחלושה, ולידה על כיסא יושבת מעדנות בתה בת הארבע.

"חמודה", היא פנתה אליה בסוף בקול חלש ומתנצל מאד, "אולי את רוצה לתת לאמא לשבת? אולי תשבי איתי ביחד? אולי תשבי עלי", היא מיהרה להוסיף בקול לחוץ, מרגישה לא בנוח להקים את הזאטוטה מכיסא המלכות.

חשבתי על זה שאנו, ילדי שנות ה-80 וה-90, אולי סבלנו מבעיה הפוכה. אולי ספרו אותנו פחות מדי. אלא שהיום הכל התהפך לגמרי: ילדה בת ארבע, לא צמה, יכולה לשבת על הדשא הסינטטי בטוב לבב ולמצוץ את הסוכריה שלה משם.

האם אלו רחמים? לא. זהו ריצוי.

אגב, את התופעה הזו אני רואה בעוד הזדמנויות, כמו למשל בעבודת ההוראה – ההורים ממש לחוצים לרצות את ילדיהם, והילדים, לא מפליא, מתחילים לדרוש זאת בדין יותר ויותר משנה לשנה.

הקב"ה לא מתנצל כשהוא מתווה לנו דרך מלאת חתחתים, ומבטיח שהכל מונהג בחסד וברחמים.

"מה הוא רחום, אף אתה רחום". יש לנו מה ללמוד מההנהגה הזו. בדור בו הילדים וצרכיהם הפכו להיות ב"פרונט", אולי הגיע הזמן ליצור איזשהו איזון, כדי לא להגזים מצידנו לפחות עם "חוצפה יסגי".

(יודעת שמה שכתבתי לא פופולרי היום... אז מה!)

* * *

במוצאי החג שמעתי בכאב על ההפגנות של השמאלניים נגד תפילות יום הכיפורים המסורתיות ברחבי העיר תל אביב, ופתאום הבנתי כאן עוד משהו מאד חשוב- הבנתי שאם אנחנו נוקיר ונעריך את עצמנו, את מי שאנחנו – גם ילדינו ותלמידנו יעריכו אותנו ואף את עצמם!

זה שמפגינים בתל אביב חוסמים ומפריעים לתפילות בכיכר העיר- זה בגלל שהם לא מאמינים בעצמם, הם לא מספיק מעריכים את מי שהם, לא מאמינים שגם להם מגיע את הטוב הזה, שמגיעה להם סליחה וכפרה ומחילה, שהם אהובים (כן, גם הם) על ידי בורא עולם.

שעוברת עליהם עכשיו מכונת חיטוי מדהימה שמנקה אותם מבפנים והופכת אותם לטהורים יותר, גם אם הם לא יודעים את זה. שהשם מרחם עליהם כל כך, הרבה יותר מכפי שאפשר לדמיין.

אם הם היו יודעים את זה הם היו זוקפים את הגב ומעזים גם הם לטעום את טעם הסליחה הפשוטה הזו, שאנחנו לא מכירים מחיי היומיום. את טעם החיבור.

הלוואי שהם יכלו לשמוע את השם מדבר אליהם מתוך ים של אהבה ואומר להם מילים טובות, על מי שהם, כפי שהם.

הלוואי שאנחנו נאמין שאנחנו טובים, שאין זכר לכל דבר רע שעשינו אי איפה בשנה האחרונה. נזקוף את הגב של עצמנו, ניתן לילדים שלנו גב חזק יותר, בטוח יותר, מאמין יותר!

שננהיג את עצמנו ואת ילדינו במידת הרחמים.

חג שמח.

רותי קניג היא סופרת, יועצת רגשית ומנחת סדנאות לפריצת חסמים ולכתיבה תרפויטית.