דניאל מזרחי: "פעמיים ראיתי את המוות, רק הדיבור עם הבורא הציל אותי"

בימים בהם שכב דניאל מזרחי במחלקת קורונה בבית החולים, הוא הרגיש איך גופו מיטלטל בין חיים למוות. "שכבתי באפיסת כוחות, וראיתי את תמונות חיי חולפות לנגד עיני", הוא נזכר. "בשלב מסוים הייתי כל כך מותש, עד שאמרתי לקב"ה 'די, נגמרו לי הכוחות'. אני זוכר את עצמי אפילו אומר וידוי". שנה וחצי אחר כך, הוא זוכה לאסוף את הכוחות מחדש, לספר על מה שהצמיח בו המשבר, ולא שוכח להזכיר גם איך ניצל בנס אחרי שנפל מכיסא הגלגלים שלו לפני כמה שנים, בדיוק בהושענא רבה.

קורונה, סבל, תודה

הוא סובל משיתוק מוחין נדיר, אשר גורם לגפיים שלו לנוע בצורה לא רצונית. ובכל זאת, דניאל מזרחי לא מוותר על אופטימיות, ופועל בצורה מעוררת השראה בעזרת הראש. עם זאת, בשנה וחצי האחרונות, הוא עבר אתגר לא פשוט. "נדבקתי בקורונה, והיא הותירה את רישומיה על גופי לאורך זמן", הוא פותח. "חודש אחרי שנדבקתי, מצבי הרפואי החמיר ופוניתי לבית רפואה. מצאתי את עצמי לבד שם, אחרי שהעובד שלי חלה גם הוא ולא יכול היה להתלוות אליי. מצבי הכללי נדיר בעולם הרפואה, וכאשר אני חולה – גופי מגיב באופן שונה לחלוטין מהדרכים המוכרות. אני זוכר את עצמי שוכב שם באפיסת כוחות, רואה סביבי חולים קשים, כולם על סף מוות. לקח לרופאים 8 שעות עד שהם הבינו שמשהו אצלי חריג, 8 שעות ארוכות בהן המראות הכואבים לא הוסיפו למצב רוחי, בלשון המעטה".

בתוך המצב הקשה, עשה מזרחי את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב: "הרגשתי שרק אבי, שברא אותי, נמצא על יד מיטת חוליי. התחלתי לעשות חשבון נפש מעמיק ולהודות לו על כל מה שנתן לי. קיבלתי ממנו כל כך הרבה מתנות – ראש שמסוגל לתפקד היטב, יכולת להביע רצונות, לממש אותם ועוד ועוד. הודיתי לו על כך, אך בד בבד הרגשתי איך גופי הולך ונחלש. חששתי שמא אולי אלה רגעיי האחרונים ואמרתי וידוי. הבטחתי לאבא שאם אחזור למוטב, אמשיך לזכות ולחזק את הרבים ואספר גם את סיפור הנס הזה".

בהמשך, מצא מזרחי את עצמו מתעורר מעילפון: "לצידי, ראיתי את מנהלת מרכז היום של עמותת אילן יושבת דאוגה. מיד כשראתה שהתעוררתי, היא הביאה לי מים. מרוב התרגשות החלו לרדת מעיניי דמעות. לא ידעתי מה יהיה איתי הלאה, אך התקווה החלה לחזור אליי, התחלתי להאמין שוב שאצא מזה".

מזרחי יצא אמנם מסכנת חיים וגופו ניצח את הווירוס המסוכן, אך הוא המשיך לסבול במשך שנה ארוכה מחולשה מתמשכת ועוד שלל תופעות קשות. "הייתי באפיסת כוחות לגמרי, יוצא מביתי רק לבית הרפואה ולטיפולים רפואיים", הוא מתאר. "הבידוד שנגזר עליי, אחרי שהתרגלתי לפעול ולהשתתף בערבי חיזוק, היה נורא. לאורך השעות הארוכות בהן שכבתי במיטתי, חרדתי לחיי וחשבתי הרבה מאוד על החיים שלאחר המוות. בכל פעם שביקרתי במיון נזכרתי בתפילות של ראש השנה, במילים 'הנשמה לך והגוף פעלך'".

מה עזר לך באותם ימים קשים?

"מה שהמשיך להחזיק אותי הוא הדיבור הכנה עם הקב"ה, בלילה במיטה. עברתי בשנה הזו שיעור רציני, בו למדתי להכיר תודה על הדברים הפשוטים של החיים. חשבתי הרבה על תכלית החיים ועל הרצון העז שלי לתת מעצמי, ומתוך כל זה התחלתי לראות בבידוד שנכפה עליי מתנה".

מתנה? איך?

"באופן כללי, בכל פעם שהיו לי התקפים קשים הנובעים מהשיתוק, מה שהחזיק אותי ועזר לי לשמור על שפיות היה לדמיין את עצמי חוזר לעשייה ולחיזוק הרבים, דרך הרצאות שאני מעביר. הפעם, לעומת זאת, הכל נעצר. במצב הזה, המשכתי לכתוב טורים ושירים, בהם שפכתי את ליבי לאבא שבשמיים, שהוא המשפחה שלי, והרגשתי שאני עובר עם הבורא מסע מעמיק, של מחשבות על תכלית ותוחלת החיים. התחושה שלי היא שאם עד לקורונה הייתי עסוק בעשייה בחוץ, כמו מעבר בין הפקות שונות בהן הייתי שותף, וכן כמה מעברי דירות, פתאום הכל נעצר והיה לי זמן להתבונן בצורה מעמיקה על חיי. לכן, למרות כל הכאב והסבל, אני מודה לאבי שהעביר אותי את המסע הזה, דרכו הגעתי לתובנות רבות לגבי החיים שלי".

מהן המחשבות שלך לעתיד?

"ברוך ה' לפני כחודש התחלתי לצאת ולהתאושש בזהירות רבה. הרופאים הצליחו לעלות על הסיבה לחולשה והתאימו לי טיפול רפואי לכך. אני מקווה מאוד לחזור לעשייה ולחיזוק הרבים, אותם אני רואה כשליחות שלי בעולם. בכלל לעתיד, אני רואה את עצמי מקים חברה של העצמה אישית, ומעביר שיחות העצמה בבתי ספר, מכללות ואירועים. מחשבה נוספת שיש לי, היא לבנות קורסים המלמדים על התמודדות עם מוגבלות, ובהמשך להכשיר גם מנטורים בתחום. זה ייתן לי סיפוק אדיר לצד פרנסה בשפע. אני מתפלל גם לזכות להתחתן ולהקים בית לתפארת, ליהנות מזמן איכות עם אשתי ואולי אפילו לעבוד איתה בעסק. בנוסף, בחודש האחרון הוצאתי קליפ, שכולו מילות תודה לה' על המתנות היקרות שנתן לי. הייתי חייב לשחרר דרכו החוצה את כל התחושות שהיו בליבי, ואני מודה לכל מי שעזר לי בדרך אליו".

אלה הדברים המרגשים אותם כתב דניאל אחרי ההתמודדות עם מחלת הקורונה

4 שעות בין חיים למוות

בשלב זה מבקש מזרחי לומר עוד כמה דברים אישיים: "לפני כשנתיים, זכיתי לפגוש את אחותי הביולוגית, עליה לא ידעתי במשך שנים רבות. המפגש איתה הציף בי רגשות קשים וכואבים שהיו קבורים בפנים, וגרם לי להיחסם רגשית. כתוצאה מכך, ניתקתי קשר עם האנשים היקרים לי ביותר – המשפחה האומנת שגידלה אותי במשך 24 שנים במסירות, וחברים נוספים. הרגשות באותה תקופה צפו בי כמו צונאמי, ולא היה לי עם מי לחלוק אותם. הרגשתי כל כך נורא בתוכי, עד שיום אחד יצאתי מהבית כדי לנסות למצוא שחרור מסוים".

מזרחי לא יכול היה לשער לעצמו את שיקרה כמה רגעים אחר כך: "הגעתי לבדי לחורשה הסמוכה לביתי. הייתי נסער מאוד, ותנועה לא נכונה הובילה אותי להתהפכות יחד עם הכיסא הממונע. לאורך 4 שעות, שנדמו כנצח, זעקתי לעזרה. הרגשתי איך אני לבד עם הבורא, וחשבתי שאלה השעות האחרונות שלי עלי אדמות. גם אז רצו תמונות חיי למול עיניי ואמרתי וידוי. לבסוף, בכוחותיי האחרונים, שוב צרחתי לעזרה".

כלב שטייל במקום הבחין בדניאל ההפוך. "הוא הוביל את הבעלים שלו אליי, ואני פוניתי לבית הרפואה עם חבלות בראש. אנשי מקצוע שהתערבו בסיפור הציעו לי להתחיל טיפול פסיכולוגי. קיבלתי את עצתם וזכיתי, דרך מסע עמוק ועבודה עצמית מייגעת מאוד, להכיר דניאל חדש".

זמן מה עבר, ואיתו החלו הסגרים של הקורונה. "חוויתי בדידות קשה, שהובילה גם לקשיים מול הקב"ה. כמעט ואיבדתי כיוון, ובכל זאת – ידעתי שאינני מסוגל בלי לדבר עם אבא שמחיה אותי בכל רגע ובכל שעה. היה לי קשה, אבל גם מזה הצלחתי לצמוח. ועכשיו – נותרתי עם הנתק הכואב שיצרתי במו ידי מאנשים אהובים, ואין יום שאני לא חושב איך אצליח ליצור איתם שוב קשר ולבקש את סליחתם. מבחינתי מה שהיה כבר מחוק, ואני רק רוצה שיסלחו לי על עוגמת הנפש שגרמתי. אז אני פותח את הדברים ואומר אותם גם כאן: 'בבקשה תסלחו לי, הייתם איתי באש ובמים'".

לפניות לדניאל מזרחי (ווטסאפ בלבד): 054-8995039