תחרות הסיפור הקצר: תחקיר סוף

מה לכתוב? השאלה עמדה מול עיני. אין לי מושג. כבר כמה ימים שכמו יבש הדיו בעטי. אוף... מה זו ההתפייטות הזו? תפקידי ככתב בעיתון האזורי הכריח אותי לנסות ולהתרכז שוב בכתיבה, אבל הניסיונות העקרים שלי נכשלו בזה אחר זה.

ואל תתפלאו על כך שהייתי כה מוסח... ההתפתחויות האחרונות יכלו להוציא אפילו קיר משלוותו. כבר ימים שלמים שהתקשורת משתוללת ועוקבת בדריכות אחרי פרשיית העוקץ שזעזעה את המדינה. עשרות קרקעות "מופשרות" שנמכרו במחירים מפולפלים התגלו כקרקעות חקלאיות. קרקעות חקלאיות נוספות שנמכרו התגלו כמזוהמות, שבלתי אפשרי לגדל בהן אפילו מלפפון רקוב אחד. עשרות אנשים נותרו עם הפסדים כספיים שנאמדו במיליונים.

ומול כל הבלגן הזה אני עומד, ולא יודע את נפשי. את חסכונותי הגדולים ביותר שברתי כדי להיכנס ל"השקעת העשור" הזו. "ההשקעה שלא תוכלו לסרב לה!". כמו פתי מכרתי את עתידי ואת עתיד ילדי בשביל השקעה הרסנית כל כך... לאיזה בוץ נכנסתי, למען השם?

ולא שנכנסתי להשקעה הזו מבלי לבדוק. גדולי הכלכלנים בארץ המליצו עליה, טענו שהשקעה באדמות המופשרות תיתן תשואה של מאות אחוזים תוך מקסימום שלוש שנים. עכשיו אני תקוע עם קרקע חקלאית באזור נידח, שאף אחד לא ירצה לקנות, ולי אין מה לעשות בה. אולי באמת אעשה הסבת מקצוע לחקלאות... כדאי, לא?

העורך הראשי של העיתון נכנס למשרדי. הוא יודע שקצת קשה לי עכשיו. "תקשיב אריאל. אני רוצה סיקור על כל העוקץ הזה. לא הגיוני שכל עולם התקשורת טחן את הנושא עד דק, ואצלינו עוד לא נכתבה על הנושא אף מילה".

"אבל... אתה יודע שגם אני נפלתי חזק בעוקץ הזה".

"בדיוק! לכן אתה תכתוב על הנושא בצורה חריפה, פיקנטית. תהפוך את הנושא לכתבה הכי מדוברת! זו נקמה עבורך, אחרי שנעקצת כך".

הוא ידע לפרוט על הנימים הנכונים, אין מה לומר. הסכמתי לכתוב.

ועוד איך כתבתי.

את כל הכעס והזעם שלי הוצאתי אל תוך הכתבה הזו. כתבה ארסית ופיקנטית שתהפוך לשיחת היום. לא היססתי לעורר את הנאמנות של קוראי הקבועים ואת זעמם, תוך עירוב הסיפור האישי שלי.

הכתבה נשלחה אל העורך הראשי, ששלח בתגובה כמה מילים: "כתבה סוף! ידעתי שאפשר לסמוך עליך!". חייכתי בסיפוק.

החדשות התנגנו ברקע. "מתארגנת תביעת ענק נגד האדם שבבעלותו החברה שמאחורי העוקץ הגדול, גבי שובל. לפרטים...".

אגרוף עוצמתי נתקע בין צלעותי, מרוקן לי את האוויר מהריאות. פני החווירו באחת. זה. לא. הגיוני. זה פשוט לא ייתכן.

כדי להבין על מה הסערה, אני צריך לחזור בזמן כ-18 שנה. הייתי אז נער צעיר, הבן השני במשפחתי, שגרה באחד מיישובי השומרון. אחי הגדול סיים באותה התקופה את שירותו הצבאי, לאחר שנפצע בפעילות צבאית והוכר כנפגע מערכות ישראל. הוא חזר הביתה, ניסה לעבוד בכמה עבודות, אך לא הצליח להחזיק מעמד באף אחת מהן, כתוצאה מהטראומה שחווה. לאחר תקופה קצרה הוא פשוט ארז חפצים, טרק את הדלת ונעלם מחיינו. אני אפילו לא יכול לתאר לכם מה עבר עלינו, כמה לילות חסרי שינה חווינו. ניסינו להתקשר אליו, אך הוא החליף את מספר הטלפון שלו. רדפנו אחרי חברים שלו כדי לנסות להבין לאן נעלם, אבל אף אחד לא ידע היכן הוא. ניסינו לפנות למשטרה, אך הם טענו שהוא אדם בוגר שביכולתו לעשות מה שירצה, ואם אין חשש שיפגע בעצמו או באחרים, הם לא מחפשים אחריו. כסף לחוקר פרטי לא היה לנו באותו הזמן, וכשכבר גייסנו את הכסף הזה – הוא היה חסר תועלת. אחי נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.

אני לא יכול להסביר לכם מה עבר עלי. הוא היה אחי הבכור והנערץ. היו לנו כל כך הרבה שנים יפות יחד, ופתאום – חור עצום בנשמה. אין לי מושג היכן הוא, ומה עובר עליו. התגעגעתי אליו ודאגתי לו כל כך...

ופתאום, כזו דרישת שלום מזעזעת ממנו.

ואם עדיין לא הבנתם – מי שעומד מאחורי העוקץ הזה, מי שהכניס אותי לסחרור כלכלי, והפיל בבוץ כל כך הרבה אנשים, הוא אחי.

רגשות סותרים השתוללו בבטני. מצד אחד, דרישת שלום ראשונה מאחי, לאחר 18 שנה! כמה חיכינו לזה כל השנים! אבל מצד שני, האיש שהיה אחי האהוב הפיל אותי בבוץ כלכלי לא פשוט. מצד שלישי, אני לא יכול לפרסם כתבה משמיצה כל כך על אחי! ומצד רביעי, אני לא יכול לעצור את הכתבה, זה נוגד את האינטרסים של העיתון ואת האינטרסים שלי ככתב בו...

דמעות עלו בעיני. דמעות של תסכול, של געגוע. די!

ואז, בהחלטה של רגע, החלטתי.

הכתבה לא תתפרסם. אבל רגע לאחר שאסיים לסגור את העניינים עם העורך, אני אשיג את המייל של אחי, ואשלח לו אותה.

ככתב, לא היה לי קשה להשיג את המייל של אדם מדובר כל כך.

כתבתי לו.

"לאחי הבכור, היקר והאהוב. לא דמיינתי שאמצא אותך בנסיבות כל כך לא נעימות... אחרי שמונה עשרה שנים שלא נפגשנו, אנחנו עומדים משני צידי המתרס. אתה – כמי שעומד מאחורי עוקץ ענק, ואני – ככתב שמתבשל גם הוא בדייסה הכלכלית הרותחת שבישלת לנו, ושאמור היה לפרסם על כך מחר כתבה, המצורפת למייל זה. הכתבה לא תתפרסם, כי אתה בכל זאת אחי, אבל אני מקווה שהיא תיתן לך חומר למחשבה. אשמח לפגוש אותך אם תרצה בכך. אריאל".

ושלחתי.

האמת היא שלא ציפיתי ליותר מדי. אחרי כל כך הרבה שנים, הסיכוי שהוא ייצור קשר קלוש...

יצאתי מהמשרד כשמבטו הזועם של העורך הראשי מלווה אותי. ידעתי שכנראה איבדתי את מקום עבודתי, אך המצפון לא הניח לי לעשות משהו אחר.

הגעתי הביתה, החשכתי את חדר השינה, נכנסתי למיטה וביקשתי מאשתי שלא לתת לאף אחד להיכנס, "גם אם מת העולם!", וידעתי שאין סיכוי שמישהו יעמוד בזה... הרמתי את השמיכה עד למעלה מהראש, וניסיתי לשכוח מהכול ולישון.

שעה לאחר מכן נשמעו דפיקות על הדלת. אשתי הציצה פנימה. "אני ממש מצטערת, מישהו בדלת, הוא אומר שזה ממש דחוף...".

"לא יכול עכשיו", הפכתי את פני לצד השני, מתחפר עמוק יותר.

אשתי יצאה, וחזרה לאחר כמה דקות, נבוכה. "הוא אומר שהוא... הוא... אני חושבת שהוא משקר...".

"מה הסיפור?".

"הוא אומר שהוא אח שלך... נכון שזה לא הגיוני?".

זינקתי מהמיטה במהירות שיא, מסתחרר לרגע, ורצתי אל הדלת.

והוא עמד שם. עם אותו מבט כאוב ומוכר בעיניים. קפאתי על מקומי. פשוט לא האמנתי למציאות. ולפני שהספקתי להוציא הגה, הוא אמר: "תראה, אריאל. אני יודע שאין לי שום זכות לבוא ולבקש ממך משהו בכלל... אבל עורכי הדין שלי מנסים להציע איזו עסקת טיעון עכשיו. אבל אני יודע שהיא כנראה לא תצלח... יותר מדי אנשים זועמים עלי כרגע. הסיפור הזה יסתיים כנראה בכמה שנים בכלא...", הוא התנשף בכאב. אני עדיין הייתי מאובן על מקומי, בקושי נושם.

הוא הושיט את ידו קדימה, ונתן לי מעטפה. "כאן יש צ'ק עם הסכום המדויק שהוצאת על ההשקעה הזו. תפדה אותו מהר, לפני שיעקלו את חשבונות החברה, ואת החשבונות האישיים שלי...", הוא השפיל את עיניו. "להתראות", הוא אמר. "תתפלל עלי, בבקשה!". הוא הסתובב ופונה לצאת.

"גבי, לא! תחזור! אתה לא יכול להעלם לי שוב! הספיקו לי 18 שנה בלעדיך!", הייתי המום מהמילים שיצאו מפי.

הוא הסתובב שוב. "אני לא יכול לעשות לך את זה, ארי", הוא חזר להשתמש בכינוי הישן שלי. "רק חזרתי, ותראה איזה בלגן עשיתי לך... אני לא יכול", דמעה קטנה נשרה מעינו.

"אז אל תיעלם לגמרי! תשמור על קשר, אח!", התחננתי על נפשי.

הוא התקרב אלי, והביט לי עמוק בעיניים. "סליחה", הוא לחש.

"סולח".

* * *

אנחנו יושבים על כוס קפה, בסלון ביתי, משחזרים. כבר עברה תקופה מאז, ואנחנו יכולים לדבר על הכול פתוח.

הוא מביט בי. "איזה סוף קיטשי! אנ'לא מאמין, באמת! לא יכולת לסדר סוף מעניין יותר, בתור כתב?".

אני מחייך אליו. "בתור כתב לשעבר", אני מתעקש לציין. מאז אותו סיפור, עזבתי את עבודתי ככתב. מאז יש לי מקומון מצליח משלי...

עסקת הטיעון שלו צלחה בסופו של דבר, בסיעתא דשמיא, ומאז הוא מתקרב וחוזר לשורשים, ולא מצליח להפטר מהמבטא האמריקאי שדבק בו אחרי כל כך הרבה שנים בחו"ל.

הוא מסתכל עלי פתאום במבט רציני. "קיטשי או לא, יש סיפורים שרק הקב"ה יכול לכתוב, לא כן?".