זכיתי לראות במו עיניי את הלוויים משוררים על המדרגות העתיקות שהובילו למקדש

זה התחיל בחוויה אדירה מעולמות עליונים. משהו נדיר שקרה לי פעם אחת ויחידה בחיי: צהרי שישי, לפני כחצי שנה. אני לבד בבית, מנסה להתארגן לשבת, ומחפשת ביוטיוב שיר לאווירה מיוחדת. משמים גלגלו זאת כך שהיוטיוב הציע לי להאזין לקולות ולצלילים שלא שמעתי מימיי.

החל מהשניות הראשונות שמעתי פתאום את זעקות הבכי של עצמי בהתייפחות ששמורה לאבלים שמתגעגעים למ(י)שהו שאבד להם. אלו היו יבבות בלתי נשלטות, ומהר מאוד הבנתי למה: מסתבר שגעגוע הנשמה של 2,000 שנה פרץ פתאום.

לא ידעתי ששירת הלוויים בתקופת טרום-מקדש של ימינו מתקיימת בכלל. זה היה תיעוד של מעמד מפואר, ובו לוויים בני זמננו עומדים נרגשים על מדרגות שערי חולדה למרגלות הר הבית. הלוויים שרו בליווי כלי שיר ועם הרבה ניצוצות בעיניים. זה היה מעמד אדיר שהיה מעבר לגבולות ההתרגשות הטבעית. הנשמה בכתה 2,000 שנות גלות וכמיהה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. אחת שאלתי. אבל...

בתוספת הפתעות לא מתוכננות: מאות לוויים משוררים במעמד היסטורי

שום דבר לא הכין אותי להתרוממות הרוח ולדמעות ההתרגשות כשמול עיניי הלוויים שרו ב"הופעה חיה" בשני האחרון.

מי חשב שאמצא את עצמי מהיום למחר בשיאו של מעמד היסטורי המבשר את הגאולה הקרבה?

מי חשב שגשם ברכה יחל לרדת בדיוק ברגע שבו 800 לוויים יעמדו מוכנים על המדרגות העתיקות תחת כיפת השמיים? 

מי חשב שבעקבות הגשם ההגברה תופסק, התאורה תכבה, והלוויים יפתיעו ויעשו מה שעם ישראל עושים כשהדברים "משתבשים"?

מי חשב שיונתן רזאל, שליווה את המופע, יעזוב לכמה רגעים את הפסנתר, ויפרוץ בשירה ובריקוד ביחד עם אחיו הלווים?

מי חשב שהאירוע יתקיים לבסוף כסדרו באופן כה מקצועי?

מי חשב שאזכה לראיין אדם יקר בישראל, המספר בהתרגשות על הרעיון שהגה: להחיות את שירת הלוויים בימינו?

מי חשב שהאדם היקר הזה, הרצל בן ארי, מנכ"ל החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי, הוא אביו של אחד הזמרים האהובים והמשפיעים בישראל? (זה לא כל כך קשור לאירוע, אבל הופתעתי ושמחתי לגלות)

אבנים מדברות ושערים חסומים: קסם המסתורין של אזור המקדש

כל ההפתעות האלו קרו בשרשרת במסגרת אירוע מכונן בעם ישראל: אחרי 2,000 שנה חזרו מאות לוויים אל הכותל הדרומי בכניסה לשערי חולדה החסומים, ושרו בשירה מפוארת מזמורי קודש מתהילים, ואני זכיתי  לסקר את האירוע עבור אתר הידברות.

נכנסנו, אני ובתי, אל מתחם הגן הארכיאולוגי של הכותל הדרומי והמערבי, אזור קסום עם כל כך הרבה דרישות שלום מהעבר המפואר של עם ישראל במקום המקודש ביותר בעולם: מקוואות טהרה עתיקים מפוזרים בכל מקום, עדות לבאי בית המקדש שטבלו טרם הכניסה אליו. המרצפות הגדולות המעוקמות (מכובד מפולת אבני הכותל) של הרחוב הצמוד לבית המקדש מספרות לי סיפור בדממה, והזמן עמד מלכת. היו שם עוד עשרות אבנים עם לב אדם, אבנים מדברות, ממצאים עתיקים ושערים חסומים. מה הסיפור של העיר הזו עם שערים חסומים? כמה קסם ומסתורין במקום אחד.

ההתרגשות עלתה שלב כשהמוסיקאים נכנסו עם כלי הנגינה, לוויים לבושים בבגדי משרתי הקודש נראו בכל מקום, ולוויים משוררים נכנסו בשערי המתחם, הסתדרו בשלוש קבוצות ברחבי האזור, והחלו עורכים חזרות. כל קול נשמע במקומו.

"אבא, למה אתה בוכה? כי שם היה בית המקדש, ואנחנו לא יכולים להתקרב"

זיהיתי את האיש שיזם את תחיית שירת הלוויים של ימינו. זה היה האיש שדיבר מהסרטון של שנה שעברה – הרצל בן ארי, מנכ"ל החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי, אדם חביב ונעים הליכות, ששמח מאוד להתראיין, וסיפר בחגיגיות ובהתרגשות על החזון שקרם עוד וגידים: "כשהייתי ילד בן 4-5 שנים, הגעתי לראשונה לירושלים כשעדיין אסור היה להגיע אל הכותל. באתי עם אבי ז"ל אל הר ציון, ומשם צפינו אל עבר הכותל. אבא בכה. שאלתי אותו: 'אבא, למה אתה בוכה?'. אמר לי אבא: 'אתה רואה? שם היה בית המקדש. 2,000 שנה חלמנו לבוא לכאן. עכשיו אנחנו פה, ולא יכולים להתקרב'.

לאחר מלחמת ששת הימים אבי ז"ל זכה לבקר בכותל המערבי. החיבור שלו לבית המקדש ולירושלים היה כל כך עמוק עד כדי כך שעוד לפני שהוא קנה בית לגור בו, הוא קנה שתי חלקות להיקבר בהן בהר הזיתים. אחת לאבי ואחת לאמי ז"ל".

"המשימה שלי היא לגרום לכך שכמה שיותר ילדים ייקשרו לירושלים"

בתפקידו כמנכ"ל החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי עוסק בן ארי בייזום, ניהול וקידום פרויקטים רבים שעוזרים לעם ישראל לגווניו להתחבר מחדש לבית המקדש ולירושלים. "אנחנו אמונים כאן על מתחמים רבים שמספרים את ההיסטוריה העשירה של עם ישראל במשך למעלה מ-3,000 שנה, והשליחות שלנו היא לפעול לכך שילדי ישראל יהיו קשורים לירושלים כמו שהסבא של הסבא שלהם היה קשור. המשימה שלי היא לגרום לכך שכמה שיותר ילדים יחוו וייקשרו לירושלים כמו שאני נקשרתי אליה בגיל 4-5".

הגיע הרגע שייחלתי לו. הלוויים סיימו את החזרה המוסיקלית בקבוצות, ונכנסו בשני שערים המובילים אל מדרגות הענק. הם עמדו בהמוניהם באופן מסודר על המעלות: אבות ובנים, מבוגרים עם ילדים, צעירים וסבים נרגשים. מקצתם מזרחים, מקצתם אשכנזים, היו חרדים וגם דתיים לאומיים, ואולי גם מסורתיים ו"חילונים" חובשי כיפות, אך במעמד שכזה – אין זה משנה כלל: כולם באחוות אחים נרגשים. רק מלראות את מעמד הפאר הזה, אדם עומד נפעם.

"השמיים מתרגשים": גשם ברכה פתאומי בדיוק ברגע הפתיחה

והנה, ברגע שעמדו הלוויים לפתוח במזמור הראשון, ירד גשם ברכה על הארץ. מה עושים עכשיו? חשבתי לעצמי בניסיון להבין האם זה נכון לחפש מחסה מפני הגשם.

"השמיים מתרגשים", אמרה אישה אחת שעמדה לידי. כנראה אחת שזכתה שבעלה או בנה יעמדו שם וישוררו. ואכן, התזמון של הגשם היה מרגש ומושלם, אך עדיין – מה יהא על החשמל? תהיתי. 

חיש מהר נראו מטריות פתוחות, הלוויים לא זזו ממקומם. המנצח נותר עומד על הבמה המוגבהת. תפקיד עם אחריות כזו לא נוטשים כל כך במהירות. הלוויים המשיכו לשיר, החשמל הופסק כדי שההגברה והתאורה לא תינזקנה מהגשם. ולעת ערב, כדי להאיר על דפי המזמורים שהיו בידם, הם הפעילו את פנסי הטלפונים הניידים שלהם. זה היה מראה מרגש ביותר. כמה שמחתי שבתי הייתה שם איתי, ויכולתי לחלוק איתה את מה שעבר עליי באותם רגעי קסם.

מה עושים כשפתאום יורד גשם? רוקדים ושרים. בגשם!

צוות הבמה התרוצץ ממקום למקום כדי לנסות לפתור את עניין הגשם, מחשש שהמים יחדרו לציוד ההגברה ולתאורה, ובינתיים יונתן רזאל הצטרף לקהל הלוויים שמולו, שרקדו ושרו בשמחת חג את "הטוב הטוב הטוב, כי לא כלו רחמיך". הוא רקד במעגל עם ילדי הלוויים, וזה היה כל כך מיוחד וכל כך אופייני ליהודים שבוחרים לשמוח בכל מצב. זה לימד אותי שיעור אמיתי על שמחה ועל הזכות להיות יהודים בארצנו למרות כאב הלב על המצב בעם. הכל חבלי לידה. הכל חבלי משיח.

מתוך החלון המסתורי של מסגד אל-אקצא הצופה אל המדרגות, ראיתי דמות שצפתה במתרחש, וסמוך לזמן הזה שבו נשמעה שירת המונים ספונטנית על המדרגות, ראיתי את ליאור, מנהל הפיתוח העסקי של החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי, מביט אל השמיים, וקורא אל עבר מכשיר הקשר שלו: "אין עננים מעלינו. יש חלון זמן!". הפנסים חזרו להאיר, ההגברה חודשה, המצלמות הופעלו, הפסנתר נשמע, וההתלהבות הייתה בשיאה. הרגשתי שיש לקב"ה דרכים יפות לעודד אותנו ולדבר אלינו דרך איתני הטבע.

יונתן רזאל: "אחד מההיבטים של געגוע הנשמה הוא געגוע לשירת הלוויים ולגילוי שכינה"

לאחר מכן שאלתי את יונתן רזאל איך הוא הרגיש במעמד המיוחד הזה, ומה יש לו לומר על געגוע הנשמה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. "אחד מההיבטים של הגעגוע הוא הגעגוע למוסיקה של הלוויים, געגוע לגילוי שכינה, ואנחנו לא בדיוק יודעים מה זה", השיב. "יש געגוע לעלייה לרגל. אנחנו קצת חווים את זה, ואולי זה גם מסביר את ההתכנסות המרגשת של עם ישראל במעמדי הסליחות. הרבה שאלו אותי איך אני מסביר את כל העלייה לרגל בחודש הסליחות, בסוכות, בפסח וגם בשבועות. יש משהו בדבר הזה, שאנחנו עולים למקום המיוחד הזה ביחד.

"המוסיקה של הלוויים, במובן מסוים, גם היא מעניקה את החוויה הרוחנית הזו. אין לנו באמת מושג מה זה היה, אבל יש געגוע לשמוע את הצליל הזה, הצליל הטהור הזה של המוסיקה המרפאה את הנפש, את הגוף ואת הנשמה. התרגשתי להיות עם קבוצה כזו גדולה של לוויים. כולם מאותו שבט, וכולם אוהבים מוסיקה. זה היה מרגש לשיר על המדרגות שלפני 2,000 שנה עלו עליהן אל בית המקדש".

ולי רק נותר להודות על החוויה המרוממת ביותר שיכולתי לחלום עליה, המתגשמת אל מול עיניי ואל מול דור ההמשך. זה הדבר הקרוב ביותר אחד חלקי שישים מתוך הדבר האמיתי. זה ריכך מעט את כאב הלב, נתן לי הרבה תקווה, והאיר את הנשמה באור מיוחד ששמור רק למי שהיה שם ממש, אבל בינתיים תוכלו לראות את האור הזה מתוך התמונות ומסרטוני תיעוד המעמד. הייתי חותמת בסיום "להתראות בשנה הבאה", אבל אני מקווה שנזכה כולנו עוד היום לשמוע את שירת הלוויים המקורית בבית המקדש השלישי. חג סוכות שמח!