"אין מקלט, אין ממ"ד, יירוטים מעל הראש וביטחון בהשם": כך זה היה בירושלים

שמחת תורה בשכונת מקור ברוך, ירושלים. 09:00 בבוקר. אני קמה טרוטת עיניים להכין בקבוק לקטנה, ומוצאת את גיסתי יושבת על ספה בסלון. היא מרימה אליי מבט ואומרת "פרצה מלחמה". מביטה בה מבולבלת: "את צוחקת עליי, נכון?!". מקווה שהיא החליטה להתבדח על חשבוני משום מה. את הלילה העברנו בחדר פנימי בבית אבן עתיק שבו התארחנו, ולא שמענו כלום. מזדרזת ומגישה את הבקבוק לתינוקת, חוזרת לסלון. אזעקה עולה ויורדת לא משאירה מקום לספק. יוצאת מהדלת, מביטה מעלה – יירוטים ופיצוצים בשמי ירושלים, מעל הראש שלנו. "זה לא בעזה", אני אומרת לגיסתי, "זה כאן".

עוברות כמה דקות. אין לי מושג מה להגיד לבנות, ובעצם אין לי מושג מה באמת קורה. אנחנו בעיצומם של חג ושבת, הטלפונים סגורים ואין לנו כמובן כל דרך להשיג מידע. אנחנו ניזונות משמועות שהגברים "שמעו ממישהו ששמע ממישהו", ועכשיו אני צריכה להעיר ילדות קטנות ולהסביר להן למה האוויר רועד מפיצוצים. אחרי מחשבה קצרה אני מחליטה ללכת על האסטרטגיה הטובה ביותר שיש לכל הורה בארסנל: אני משקרת, או משנה בשם השלום, לא משנה איך תקראו לזה.

מעלה על פניי את החיוך הכי גדול שיש ברשותי ומעירה אותן: "בוקר טוב בנות, אם אתן שומעות פיצוצים או אזעקות", אני אומרת והחיוך עדיין על פניי, "אז תדעו שפרצה מלחמה רחוק רחוק בעזה, ואין לזה שום קשר אלינו". יעבוד? עבד. הבנות קמות, ונראה שהן מקבלות את דבריי. לפחות נצליח לעבור את החג איכשהו. אנחנו בלב שכונה חרדית במרכז ירושלים. בתי אבן עתיקים, נטולי ממ"ד, רחובות שלמים נטולי מקלטים. אין טעם להלחיץ אותן.

המידע מגיע דרך האזעקות

מתארגנת ליציאה לעבר האולם בו מתקיימות הסעודות והתפילות. האזעקות ממשיכות, וגם היירוטים. לא ציפיתי לבשורה כזו, ובעצם, מי מצפה לבשורה נוראה כזו בבוקר של חג? באותם רגעים אני לא יודעת שום דבר, והרחוב החרדי עדיין נם את שנתו אחרי ריקודי ההקפות של ליל אמש. את המידע המועט אנחנו מקבלים בפשטות: אזעקות עולות ויורדות, יירוטים ופיצוצים מעל הראש. כן, במרכז ירושלים ממש. בהמשך החג המידע מתחיל לטפטף מהעובדים הזרים, משומר בית חולים מקומי. אכן, מדינת ישראל בעיצומה של מלחמה, ואף אחד לא טורח להעביר כרוז בשכונות ולהודיע זאת.

הולכות לאולם, מרחק צעידה של 10 דקות. מסבירה לבנות שאם תהיה אזעקה בדרך זה סימן להיכנס לבניין סמוך. מגיעות כמעט עד הכניסה, ובדיוק מתחילה אזעקה. מישהו ממהר לסגור את דלת הכניסה. "אל תסגור!", אני צועקת, "הבת שלי בחוץ!". אני פורצת החוצה. אחד הגיסים יוצא אחריי, אומר לי שאכנס והוא יביא אותה. "אין מצב", אני ממלמלת, ומתחילה לרוץ. מוצאת אותה לא הרחק. ממהרות פנימה. הלב דופק.

לא שואלים שאלות

12:00 בצהריים. ברחובות, שסגורים בדרך כלל לכלי רכב בשבת ובחג, נראות לפתע מכוניות ובהן חיילים חרדים ודתיים שהוקפצו מתוך בתי הכנסת ישירות לשדה הקרב. חיילים שלא שואלים שאלות, וודאי לא חושבים לסרב פקודה. הם יוצאים בשקט מבתי הכנסת ישירות לרכבים, ונוסעים.

שמועות על המצב הנורא במדינה מתחילות להגיע. כלום לא ברור, עדיין מקווים שהכל שמועות. מדברים איתנו על חטיפות ונרצחים בתוך המדינה. אני נושמת עמוק, מעדיפה לא להאמין לשום מילה עד לצאת החג. זה לא ממש מצליח לי, אבל איזו עוד ברירה יש לי? בין התפילות והשיחות מישהי מחלקת תהילים בעזרת הנשים. הגברים מתפללים ורוקדים עם התורה, אבל הראש לא כאן. כל היום מתפקדת על אוטומט. מדביקה חיוך מזויף, מטפלת בקטנות, מחליפה חיתול לתינוקת, אומרת שוב ושוב לבנות לא לאכול כל כך הרבה סוכריות, עורכת, מפנה, נושמת עמוק.

זה רק שמועות?

לקראת צאת החג הגברים כבר מעודכנים ממקורות שונים. עדיין יש תקווה שהכל סתם הגזמה, אבל המבט בעיניים אומר אחרת. מתחילות תאוריות והאשמות – זו הממשלה, אלה השמאלנים, זה הקרע בעם. כשהילדים מתקרבים כולם משתתקים ומנסים להחליף נושא. אנחנו עדיין באשליה שהם לא יודעים כלום?!

בצאת החג ממהרים לבית שבו התארחנו, מתחילים לארגן ובמקביל מדליקים את הטלפון. המוח מסרב לקלוט. אני מחזיקה את הדמעות. אוספת מצעים לשקיות גדולות, אורזת מזוודה. גיסתי, בעלת הבית שבו התארחנו מתקשרת מהצפון. מגייסים את בעלה. מבקשת שנעזור ונכין לו תיק. כמה הוראות זריזות, המדים נשלפים, החוגר, התפילין, הכל נכנס לקיטבג. יש מי שיקפיץ לו את התיק לצפון. הדמעות עדיין בעיניים. אני ממלמלת פרקי תהילים. הבנות מתחילות לבכות. האסימון נופל גם לקטנה, שנכנסת להיסטריה: "הטילים נופלים בירושלים ויפלו לנו על הבית". אני מנסה להרגיע, מחבקת. מבטיחה שהכל יהיה בסדר. מחזיקה את הדמעות. אלוקים, הדמעות האלו, תחזיק לי אותן עוד קצת, לא בשבילי, בשבילן.

קשה להאמין ולעכל

ממשיכים להתארגן. בכל זאת לקחנו איתנו "חצי בית", מזרונים, מצעים. "אמא, אני שומעת בומים בלב", אומרת לי בת ה-7. שוב מחבקת ומנסה להרגיע. המתבגרת מתכתבת עם חברות שמספרות על אחים ואבות שגויסו, אחים שנמצאים בישיבות שונות ברחבי הארץ ואף אחד לא יודע מה איתם. הבן מתקשר מהישיבה בבני ברק. אין אוטובוסים, הוא לא יודע מה לעשות. גם אני לא יודעת מה לעשות. אני רוצה אותו בבית קרוב אליי, ולא אירגע עד שאראה אותו.

מי אשם, ריבונו של עולם? איך זה יכול להיות? הלב אומר שזה לא הגיוני. כולם שואלים איך זה קרה, מחפשים אשמים. קוראת תהילים, הפסוקים מנחמים ומרגיעים אותי, מזכירים לי שאין רע יורד מלמעלה. הלב מבקש נקמה, מלא בכעס שבעצם מסתיר בלבול, חשש ופחד. הלב מבקש תשובות. מזכירה לעצמי שהשם מנהל את העולם, שיש מנהיג לבירה, שצריך להתפלל ולבטוח. אני לא מבינה כלום, כנראה גם לא אבין.

01:30. אנחנו בבית בגבעת שאול. הקטנות במיטות, הבן חזר איכשהו מהישיבה בבני ברק, חיבוק ארוך, הלב נרגע לשנייה. יושבת עם הטלפון, לא צופה בסרטוני זוועות, רק מרפרפת על דיווחי החדשות. הלב שלי לא יכול להכיל יותר מזה. הדמעות שהחזקתי כל היום פורצות בבת אחת. אני בוכה על הספה בסלון. מנסה לקרוא תהילים בין לבין, לא מצליחה להירדם. מחר יום חדש. מתפללת לקום לבשורות טובות. מבקשת מהשם יתברך שייתן לי כוחות, סבלנות ואמונה שאוכל להעביר לילדים, ויודעת שעכשיו לא הזמן לחפש אשמים, רק להתפלל ולבטוח.