"הלב נקרע, אנו רואים את הנרצחים כפי שהיו ברגעים האחרונים לחייהם"

בעוד שהמלחמה נמשכת והמונים נמלטים מהדרום הבוער, יש את אלו שדווקא נכנסים לתוך שטח האש. אלו הם מתנדבי זק"א אשר פועלים בתוך היישובים שבעוטף עזה, במטרה לפנות את הגופות הרבות של החללים, להעבירן לזיהוי ולאפשר את הבאתן לקבורה בהקדם.

"העבודה קשה ומזעזעת", אומר אפרים גריידינגר, אשר עובד בחייו האזרחיים כעו"ד, ואילו בכובעו השני חבר מנהלה בזק"א וכעת מתנדב יחד עם עוד כ-200 מתנדבים שפועלים באזור העוטף. "כבר 30 שנה שאני מתנדב בזק"א ומעולם לא נחשפנו למראות כאלו. הדבר הנוראי כאן הוא כשאתה קולט את השיטה שבה פעלו המחבלים, הם החדירו כלי נשק אדירים לצד ירי בלתי פוסק של טילים, מלכדו את הבתים ופשוט עברו בית-בית ורצחו בדם קר. אלו דברים שלא ניתנים לתפיסה ולהכלה".

פועלים תחת אש

"מאז תחילת המלחמה אנחנו עובדים בלי הפסקה", מספר גריידינגר, "טיפלנו כבר במאות מקרים, ולצערנו הרב נראה שנעבור בקרוב את האלף. הפעילות שלנו נעשית נגד הזמן, בלחץ רב וללא כל הפסקה, כשהמטרה שלנו היא אחת – לדאוג לכך שכל משפחה תקבל מידע בנוגע לקרוב משפחתה ותזכה להביאו לקבורה באופן המכובד ביותר. אתמול למשל עבדנו עד השעות הקטנות של הלילה במושב בארי, נתקלנו שם במחזות הקשים ביותר – מרחץ של דמים ועדויות לטבח בסדרי גודל שלא שיערנו קודם לכן שיכולים להיות, ואילו היום השכמנו כדי להתחיל לטפל בנפטרים בכפר עזה, גם שם לצערנו יש כמות לא קטנה של נרצחים".

אתם פועלים תחת אש. לא מדובר בסיכון עצמי גדול מידי?

"אנחנו עובדים יד ביד עם הצבא ומחופים כל הזמן על ידי חיילים של יחידות מובחרות. גם הם מקבלים מאתנו הוראות איך לפעול בשטח ומסייעים לנו, זוהי ממש עבודת צוות. ברור שהמקום אינו בטיחותי כלל, מתנהלים בסמוך אלינו כל הזמן חילופי אש, אנו שומעים את הירי הבלתי פוסק, ומידי פעם במהלך הטיפול בנרצחים, מזנק לעברנו מחבל שהצליח להסתתר. אי אפשר לומר שאין פחד, אבל אנו מנסים כמה שיותר לשמור על עצמנו וחיילי צה"ל עושים הכל כדי להגן על חיינו. עד עתה בחסדי שמיים איש מהצוות שלנו לא נפגע. "לעתים קרובות", מוסיף גריידינגר, "אנו נתקלים במחבלים הרוגים. אנחנו פחות מטפלים בהם, אך לפי הוראות הצבא מסמנים אותם כפי שצריך ומפנים את הגופות".

איך אתם מבחינים בין גופות של מחבלים לגופות של אזרחי ישראל?

"הצבא הוא זה שאומר לנו מי ישראלי ומי מחבל, אך היו כמה מקרים שבהם התגלה בבדיקה נוספת שמדובר בישראלי ולא במחבל, וכמובן שמיהרנו להעניק את הטיפול הנדרש ולעסוק במלאכה החשובה של הבאה לקבר ישראל. יש חברות שונות שהעמידו לרשותנו משאיות קירור, וכך אנו מעבירים את הגופות להמשך טיפול, כדי שיובאו סוף-סוף לזיהוי ולקבורה".

ממשיכים בלי להפסיק

גריידינגר מבקש לשתף בדבר נוסף: "כשחזרתי אתמול בלילה הביתה, אחרי יומיים שלא הייתי בו, התוודעתי לראשונה לכך שיש תלונות על כך שהפעילות נעשית באופן איטי מידי ושמשפחות רבות ממתינות למידע על יקיריהן שטרם זוהו. ליבי יוצא אל בני המשפחות, אין דבר גדול יותר מחוסר הוודאות, אך חייבים להבין שאנחנו יותר מ-200 אנשים שפועלים במשמרות בלי לנוח לרגע, כשהעבודה הופכת מיום ליום לקשה יותר ויותר, גם בגלל מזג האוויר וגם בגלל מצבם של הנפטרים בשטח. ביום הראשון למשל טיפלנו בעיקר בגופות שהיו פזורות על הכבישים ונדרשנו לפנות אותן כדי שרכבים יוכלו להתקדם על הציר, ואילו ביומיים האחרונים הכבישים כבר מפונים, אך אנו פועלים בתוך היישובים עצמם - עוברים מבית לבית ורואים את האנשים שנרצחו ממש כפי שהיו ברגעים האחרונים לחייהם. רואים את חדרי הילדים, עם ציורים על הקירות, את האנשים הזקנים עם המטפלים שלהם, רואים בני משפחה מחובקים אלו בזרועות אלו, ומבינים שכך הם חוו את המתקפה האכזרית שקיפחה את חייהם. שלא לדבר על הבתים ההרוסים והשרופים עד היסוד. אלו הם הרגעים שבהם אתה לא מסוגל עוד להתמודד. האכזריות היא בלתי נתפסת".

ויש גם ניסים. "היה מקרה שבו טיפלנו בזירה בה היו הרוגים רבים, ולפתע גילינו מישהו שיש לו דופק והתברר שהוא עדיין בחיים. אמנם במצב קשה, אך יש סיכוי להצילו. אלו היו רגעים קטנים של תקווה ושמחה גדולה בתוך מרחץ הדמים הזה".

מדובר במסירות נפש אמיתית! מה נותן לכם כוח להמשיך בכך?

"ישנו דבר אחד ויחיד שעומד מול עינינו – ההבנה שיש משפחות שמחכות לעדכונים שלנו בכיליון עיניים, והחשיבות הגדולה בדאגה לכבוד הנפטרים, כדי שכל יהודי יגיע לקבר הנכון ושחלילה לא ניאלץ לפגוע בכבודו".

יש מתנדבים שפורשים במהלך העבודה, כי לא מסוגלים להמשיך?

"יש כאלו שקשה להם, ולשם כך יש בזק"א יחידת 'חוסן' שמסייעת בזמנים של קושי נפשי, אבל עדיין לא נתקלתי במתנדב שעזב בשל כך את הפעילות. כי עם כל הקושי והמראות הבלתי אפשריים, כשמסתכלים על העוצמה שיש כאן והחשיבות של הפעילות, מבינים שזו מלאכת קודש לכל דבר, וכך ממשיכים לעבוד מבלי להפסיק. אנו מבטיחים לא לעזוב את המקום עד שאחרון הנפטרים יובא לקבורה בכבוד הראוי לו".