בבית חולים אחד: הבעל פצוע, האשה במחלקת יולדות

מלחמת "חרבות ברזל" גרמה לזוגות רבים להיפרד: חלקם בשל העובדה שהגבר יצא לשדה הקרב והאשה נותרה בבית, אחרים בשל מקרה טראגי – אחד מבני הזוג נרצח.

פיטר ושרון לסניק נמצאים באותו בית חולים, אך נפרדו מסיבות אחרות לגמרי: היא מתאוששת מלידת בתם והוא מטופל במחלקה האורתופדית עם פצע ירי קשה ברגל ורסיסים בפנים.

"שבת בבוקר, מתעוררת לאזעקה בשעה 6:30", אמרה לסניק, "רצה עם הילד לחדר המדרגות ושומעת את היירוטים ויריות. בהתחלה לא הבנתי, חשבתי שאני הוזה. עלינו לבית, התקשרתי לבעלי, חובש במד"א שהיה לקראת סיום משמרת לילה ואני מספרת לו שיש קולות ירי ליד הבית בנוסף לאזעקות והוא עונה לי שבמד"א לא מכירים דיווח על יריות. מסיימת את השיחה, שומעת אזעקה נוספת עם יירוטים, הבית רעד. החלטתי ללכת למקלט הציבורי, שם פגשתי את כל השכנים והתעדכנתי על המתרחש. יש יריות מעבר לכביש בפארק הילדים שהבן שלי משחק בו מידי יום".

לדבריה, היא התקשרה לבעלה, אך לא היה מענה. לאחר 3 שעות במקלט, קיבלו התושבים הודעה כוזבת שאפשר לצאת. "יצאנו, עלינו לבית והבנתי שאני עדיין שומעת יריות. לא חזרתי למקלט, נעלתי אותנו בבית", אמרה וסיפרה כי קיבלה שיחה ממנהל תחנת מד"א, שדיווח שבעלה "נפצע בקטנה". אחרי שביקשה לדבר איתו, הבינה שבעלה לא בהכרה.

"הסברתי לבן שלי שאבא קיבל מכה חזקה ברגל וצריך להיות בבית החולים", שחזרה. "מאז הסתגרנו בבית עד יום שני אחרי הצהריים, שהתחילו צירים והפחתה בתנועות עובר. נסענו לסורוקה, קודם למיון כדי לבקר את בעלי במחלקה האורתופדית. רציתי לראות שהוא בסדר. משם הלכתי למיון יולדות והתקבלתי לחדר לידה, שם פגשתי את הילה אזולאי המיילדת שקיבלה אותי בחיוך, ברוגע. הרגשתי שיש לי על מי לסמוך. נתנה לי תחושה שאני מסוגלת לעשות את זה בלי חשש, כי כל כך פחדתי ללדת בלי בעלי".

בהמשך היא ילדה בת במשקל 4.360 ק"ג. "הרגשתי כאילו הילה ידעה בדיוק איך הלידה תתרחש, היא כיוונה אותי על מנת לקדם את הלידה", סיכמה. "ילדתי בת מתוקה בשעה 5:00 במשקל 4.360 ק"ג, ללא תפרים, עם שמחה גדולה מהולה ברגשות מעורבים של הטראומה שחווינו והדאגה לבעלי שמאושפז ולבן שלי שנשאר עם סבתא".