כך תצאי מהחרדה: מה העולם צריך ממני עכשיו?

"אני כל היום במחשבות, וזה לא יוצא לי מהראש. איך זה קרה? אנחנו לא באמת מוגנים? אין פה הנהגה למדינה הזו?", אמרה אדווה בכעס.

"את מצליחה לתפקד?", שאלתי.

"לתפקד? בערך... רק עושה את מה שצריך באופן בסיסי לילדים.

"אני רוב הזמן בחרדה. אני לא מראה את זה לילדים, אבל אני חוששת מאוד, אין פה שום מקום בטוח כבר", הסבירה.

"באמת כשצורכים את כל החדשות האלה והמקרים המזעזעים שקרו פה אי אפשר שלא לפחד ולכאוב. קרה פה משהו נורא, ויש מקום לכאב ולפחד שלך. אבל יש הבדל בין תחושה ראשונית טבעית של פחד מהמקרים שקרו, לבין מילוי אינסופי בלתי נגמר של הנפש בחרדה, זה בדיוק ההפך ממה שכדאי לעשות".

"אבל אני מרגישה שאין לי אנרגיה וחשק למשהו אחר, אני מרגישה שאני חייבת להתעדכן. ברגע שיש קצת שקט – מתחילות המחשבות. אני לא מצליחה לישון, כל רעש מפחיד אותי וגורם לי להרגיש שזו אזעקה או פצצה. יש לי לפעמים דפיקות לב ואין לי תאבון. אני לא אני, וחזרו לי כל ההתקפי חרדה שחשבתי שעברו לי כבר".

"את וכל העם שלנו עובר אירוע טראומתי קשה מאד. הנפש מגיבה ככה וזה נורמלי, אבל חשוב לדעת שהנפש, ממש כמו הגוף, בהינתן תנאים נכונים – הנטייה הטבעית שלה היא לרפא את עצמה.

"אצל רוב האנשים, גם אם לא תעשה שום התערבות – אחרי שלושה שבועות עד חודש תתרחש החלמה ספונטנית. בדיוק כמו חתך שמרפא את עצמו. זה נכון במיוחד אצל ילדים, וגם אצל אנשים שיש להם תמיכה ומערכת אמונות טובות. לכן חשוב לדעת שאחד מהדברים שעוזרים למניעת טראומה הוא התערבות מוקדמת וחיבור למנגנונים הטבעיים שלנו.

"למה לאיילה בטבע אין פוסט טראומה אחרי שאריה רדף אחריה וניסה לטרוף אותה? כי היא מחוברת למנגנונים הטבעיים שלה. אם היא הצליחה להגיע למקום בטוח, היא מתחילה לרעוד מתוך הליבה של הגוף. מה התנועה הזו עושה? היא פורקת את כל האנרגיה הזו שהצטברה אצלה בגוף, מהאדרנלין שהופרש כשהיא זיהתה את הסכנה כשהאריה רדף אחריה.

"אנחנו, שהתרחקנו מהמנגנונים הטבעיים שלנו, לעיתים רבות נושאים איתנו את החרדה הרבה אחרי, ואז עלולות להופיע תופעות של פוסט טראומה.

"כשיש איום קיומי, המערכת נכנסת לפעולה ומפרישה הורמונים בכמות עצומה. מה שהגוף עושה, הוא מפנה את האנרגיה ממערכות לא חיוניות. לכן מי שחרד סובל מבעיות עיכול, בחילה, הקאות, יציאות מרובות, הזעה מוגברת, רעד, חיוורון ונימול.

"כל אלה מאפיינים שמעידים שהמערכת הסימפטטית נמצאת בעוררות גבוהה, ואם זה נמצא ככה המון זמן, זה שוחק את הגוף. 

"את תיארת את מה שקורה לכולנו בימים אלה באופן טבעי ונורמלי. אנחנו סובלים מעוררות יתר, כל רעש מקפיץ, הדופק עולה והמערכת הסימפטטית בעוררות. לכן המטרה שלנו היא להעביר את הגוף לפעולה של המערכת הפאראסימפטטית, שהיא זו שמופעלת בזמן רגיעה.

"אם הגוף נמצא בעוררות, הוא מוטען בכל האנרגיה הזו, ואז מגיע התקף חרדה (שמופיע בתור דפיקות לב, רעד ועוררות יתר). הוא בעצם משחרר את כל הפצצות האלה".

"אז איך מחזירים את המערכת לרגיעה?", שאלה.

"כשיש התקף חרדה, צריך לאפשר לדבר בשפה הראשונה שלו, שפת הגוף. לתת לגוף לרעוד, לתת לדמעות לצאת, לבכות בקול ולזכור שהתקף חרדה נמשך מקסימום 18 דקות. זה עוזר להבין שזה גל זמני וחולף.

"אפשר, בזמן שמחכים שיעברו 18 דקות, לנסות להוריד את הרמה של העוררות הפיזיולוגית, וזה נעשה על ידי חיבור לכאן ועכשיו. הרעיון הוא לווסת את הנשימה, להוריד דפיקות לב, להוריד לחץ דם וגם להוריד מתח שרירים. להרפות, לשנן מנטרות כמו "אני שמורה", "אני בטוחה", לקרוא תהילים ולהיעזר בכל מה שקשור לחושים.

"להשתמש בחושי הריח – להריח נענע, צמחי תבלין, להתמקד בפעולה הזו, להתחבר לריח.

"להרגיש בידיים את התחושה של העלים.

"לשמוע את האוויר שיוצא כשאנחנו נושמים, להריח את הנענע, להסתכל על העלים שלה ולהבחין בצורה ובפרטים.

"מגע וחיבוק מעל 45 שניות משחרר חומרים במוח שמייצרים רגיעה.

"להתחבר לנשימה, להשתמש בתרגילי נשימה כמו לשאוף 4 שניות, לשמור את האויר בפנים 4 שניות ואז לנשוף 4 שניות.

"מי שנמצא בכאן ובעכשיו – חרד פחות ועסוק פחות במחשבות על העתיד.

"העוגן של הביטחון והאמונה – אלו מקורות הכוח של הנפש שלנו. כרגע, את מרגישה שבעזרת החדשות וההזדהות עם הקורבנות את מחזירה את השליטה לחיים שלך, וכמובן שזה רק מגדיל את כמות החרדות.

"נדרש ממך לעבור למצב של משפיעה, מצב שבו את אכן מחזירה את השליטה האמיתית לידיים שלך.
מצב שבו את משנה, תורמת, שולטת בחזרה בתודעה שלך ושולטת על המציאות".

"אבל אני לא מבינה, מה זה הביטחון הזה?", שאלה בבלבול.

"ביטחון הוא תודעה, שאף על פי שקרו דברים איומים כל כך, בזכות הפעולות והמעשים שלנו אנחנו נצא מזה מחוזקים ומנצחים מכל ההיבטים. החלופה הזו של הייאוש, אחיזה בתחושה שהכל קורס – יוצרת שיתוק וחוסר תפקוד. ההבנה שלנפש שלנו יש נטייה ללכת לשם גם בלי אסון, תעזור לנו לנהל את זה".

"את האמת? אני מרגישה או שהקב"ה מעניש אותי, או שהוא פשוט לא באמת קיים. מה יש לי להאמין כשיש אכזריות כזו?!", אמרה בייאוש.

"המצב הוא נורא וקשה. סילוק הבורא מהחיים שלנו, או מחשבה שהבורא רוצה את רעתנו – זה מצב שמוביל לבהלה בנפש. כדאי לנסות להתחבר להבנה שגם אם קרו דברים איומים ורעים, בסוף התהליך נגיע למקום טוב יותר.

"אפשר לראות אפילו היסטורית, בכל פעם שקרה אסון בעם היהודי, צמחנו ממנו מחוזקים ומגובשים יותר. את צריכה להאמין שגם עכשיו זה מה שהולך לקרות, אחרת באמת תהיי כל הזמן בחרדות".

"אבל איך מתמודדים עם כל החרדות האלה? אני רוצה משהו פרקטי", הגיבה.

"החרדה היא רגש טבעי מאוד שניזון מהמחשבה על מה הולך לקרות. אם ראיתי אירוע קשה ואזדהה איתו, ברור שאני גם אכנס לחרדות.

"יש מנגנון שנקרא 'אשמת הניצול'. ההזדהות הרגשית הזאת יוצרת מצב שכל מה שעובר עליה ואולי אפילו יותר מזה, עלול לעבור גם עלי. זה מקשה עלי להתחבר למציאות שבה אני נמצאת, ולאפשר לעצמי להתמלא בכוחות.

"רגשי החרדה או הכעס והזעם הם לא תוכנית פעולה טובה, לא מחזקים ולא נותנים לך באמת לקבל החלטות נכונות. אנחנו צריכים לחזור ולמלא את התפקידים שלנו בעולם הזה. 

"אני כל הזמן צריכה להפנות אל עצמי את שאלת השאלות: מה העולם צריך ממני עכשיו? אנחנו יכולים להיות הורים או אחים או חברים או דודים או כל תפקיד אחר שזכינו להיות.

"נחזור אליך, התפקיד שלך הוא להיות אמא, ואז מה המשימה שלך? לו את היית ילדה, מה היית רוצה מאמא שלך שתעשה עבורך עכשיו?".

"הייתי רוצה שהיא תכין לי משהו טעים, ושהיא תעזור לי עם הילדים שאוכל לנוח".

"כך את נתת מקום לצורך הזה שקיים בתוכך לנוח, וגם קיבלת כוחות לקום ולפעול במציאות. הדבר הזה יעזור לך להתחבר למקום שבו התפקיד שלך הוא לדאוג לילדים שלא יהיו בחרדות, שיוכלו לישון בלילה ושתשפיעי עליהם לטובה.

"אחרי שהטענת את עצמך בכוחות, תוכלי לצאת מעצמך ולתת להם כוחות".

"אבל אני כל הזמן מלאה במחשבות טורדניות סביב המצב".

"את צריכה לקחת את המחשבות הנוראות האלה ולשאול את עצמך: האם הן יעילות לך? האם לצלול לפרטים מועיל לך? האם לבזבז יום שלם מול המסך באמת נותן לך משהו? מחזק אותך? מחזק את הסביבה שלך?

"זה שתתחילי להגיד לאנשים 'אוי ואבוי מה קרה שם', ו'אוי ואבוי איך שזה קרה' – זה לא יועיל לאף אחד, ואף אחד לא צריך את זה ממך. גם את לא צריכה את זה לעצמך. את צריכה לחזור ולחשוב איך את מועילה הכי הרבה על מנת שהמצב בסביבה שלך יהיה חיובי, ותוציאי ממנו את המיטב", הסברתי.

"אז מה? אני לא אתעדכן? אני לא אדע מה קורה? אני אוהבת להיות בעניינים, וזה גם לא בשליטה שלי, זה פשוט דחף פנימי כמעט בלתי נשלט", הגיבה.

"את צריכה להחליט על המינון של החדשות שאת צורכת. האם החדשות באות ללבות את הרגשות שלך, או למלא את החלל הריק שלך? או על מנת לקבל תמונת מצב אובייקטיבית? מי שצורך חדשות בצורה אינטנסיבית, לעולם לא עושה את זה על מנת לקבל תמונת מצב. הירידה לרזולוציות של המקרים היא לא תמונת מצב, וזה לא משרת את התפקיד שלי בעולם, זה רק משחית לי את הנפש.

"את צריכה לראות איך את הופכת להיות עסוקה ופעילה, לוקחת את הכוחות והכישורים שלך ומוציאה אותם לטובת חיזוק. במה את טובה? מה את אוהבת לעשות?", שאלתי.

"אני טובה בלדבר עם אנשים, וגם מרגיע אותי לאפות".

"אז תתחילי לדבר עם הילדים שלך. תכילי אותם, תכילי את הפחדים שלהם, תתקשרי לשאול מה שלום המכרים שלך. תכיני מאפים לשכנים. אין פה מישהו שלא יקבל מחווה של אהבה. לכל מקום שאליו תפני את מבטך יש לך לאן ולמי לתת.

"אמון, הוא יסוד לכל פעולה במציאות שלנו. את צריכה להחליף את המשקפיים ולבחור לראות את הגבורה של האנשים שנלחמו, את ההתנדבות של העם, את האחדות, כמו שבבית את צריכה לחפש כל הזמן את החיובי בכל דבר, כי זה מחזק את הנפש.

"צריך לצאת מתודעה של 'הכל קורס' לתודעה של החזרת השליטה על החיים שלנו. לחזור לתזונה בריאה ומאוזנת, לעשות פעילות גופנית, לשמור על אירועים שגרתיים ככל הניתן וכמובן גם ללמוד".

"ללמוד?", שאלה.

"כן, לימוד כל יום של חצי שעה-שעה יכול לעזור לך להתרומם מהמקום שלך, מזווית הראייה הנוכחית שיש לך. הנפש נמשכת למקום של התחושה שהכל קורס, זה מקום טבעי עבורה, אבל זו לא הדרך להתמודד ולגדול בחיים. אנחנו צריכים לחפש איך להרים את עצמנו ואת הסביבה שלנו, להתמלא באהבה פנימית, לחיות בתודעה נכונה ולבחור להיפרד מהחרדות שלנו".

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן