מתוך הכאב והמלחמה: סיון רהב מאיר בידיעות מחזקות

קשה לעכל את עוצמת האסון, השכול וההפתעה. קשה לעכל את עוצמת הרוח והאחדות והגבורה. איך מתפקדים? איך מכילים את כל זה? חמותי מנחת ההורים זיוה מאיר ("אמא מאיר") כתבה בימים אלה כמה עצות. לדעתי הדברים מתאימים לא רק להורים:

1. קודם כל לבדוק מה איתי. לדאוג לעצמי, לחוסן שלי. אחרת איך אדאג לילד? קחו נשימה לפני שאתם רצים לדבר עם הילדים.

2. לא לשקר לילדים. להפסיק להגיד "הכל בסדר". כמובן שלא לחשוף אותם לכל הפרטים הקשים, אבל לא לשקר.

3. לתווך. הילדים לא תמיד מבינים. ילדה אחת הבינה רק אחרי הסבר של אמא שלה שהבום שהיא שומעת הוא הפיצוץ של הרקטה בשמיים על ידי כיפת ברזל. "זאת אומרת שהבום זה טוב ולא מפחיד", אמרה מיד הילדה, וכל היחס שלה לבום השתנה. וכשמדברים עם הילדים – לנסות להישיר מבט לעיניים שלהם, ולא לסלולרי.

4. לראות סרטונים מפחידים זה ליצור טראומה לעצמכם ולהם. תחליטו אם אתם רוצים ליצור טראומה בקליק.

5. לעשות. העשייה מחזקת, משחררת, מחברת.

6. בזמנים כאלה, לפעמים עוזר שיש לנו פסוק או מנטרה או משפט שהולך איתנו, שאנחנו אומרים לעצמנו בראש ברגעים קשים. מישהי סיפרה לי שבימים אלה היא שרה לעצמה הרבה את המשפט "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה". חמותי סיפרה שהפסוק שהולך איתה הוא "יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה". לדבריה, אלוקים מצפין ושומר אותנו איתו בסוכה גם בימים רעים. לא הובטח לנו בית מפואר או מלון רגוע. זה מסע בסוכה רעועה, שקמה ונופלת וקמה, כבר אלפי שנים. גם ברגעים קשים אנחנו לא לבד, אנחנו ביחד, מוצפנים. האם יש לכם ציטוט מחזק שהולך איתכם?

7. לקחת רשימות כללים בערבון מוגבל, גם את הרשימה הזו. לא לנסות להיות מושלמים, לסמוך על עצמנו ועל האינסטינקט ההורי שלנו.

בשורות טובות.

לזכרם

דברים ששלחה לי צורית ירחי, מתוך החמ"ל של היישוב בני נצרים במועצה האזורית אשכול:"אני לא יודעת אם ומתי נספיק לדבר על כל ההרוגים. אז אני רוצה לומר עליהם משהו, על כל אלה שאני מכירה. אני 'דוסית' שהגיעה לעוטף עזה אחרי הנסיגה מגוש קטיף, מהיישוב נצרים. עברנו פה את 'עופרת יצוקה' ואת 'עמוד ענן' ואת 'צוק איתן' ואת 'שומר החומות' ואת 'מגן וחץ' ואת 'עלות השחר'. כל המבצעים האלה עברו על השכנים שלי והם המשיכו לגור כאן, קיבוצניקים אמיצים, קילומטרים ספורים מהגבול. המשיכו לגדל פה ילדים מתוך אזרחות טובה וציונות גדולה והכרה בערך ההתיישבות. אתם הרי רואים בימים האחרונים את התמונות של המשפחות היפות האלה, שנטבחו.

"רובם לא נראים כמוני, השכנים האהובים האלה שלי, ולא חושבים כמוני, ואולי לא אמרתי להם לפני כן כמה הם מדהימים בעיני. והנה, עכשיו הם שילמו את המחיר הכי כבד. אני פוגשת פה ניצולים ושומעת על גילויי גבורה אדירים שהיו כאן. עדיין לא שמענו את קצה הקרחון על מה שעשו פה אבות ואימהות, אפילו סבתות. על תושייה אנושית בלתי נתפסת. אלה לא רק דברים הירואיים, אלא גם חיבוק שקט בממ"ד כשהמחבלים מעבר לדלת.

"אני מסתכלת על רשימת ההרוגים שלנו במועצה אזורית אשכול, ובוכה. אני מכירה 11 מהם באופן אישי. אתם לא תספיקו לשמוע על כל אחד ואחת מהם, אבל היה לי חשוב להגיד מילה על הרוח שלהם, של כולם ביחד".

ביידן, ברונה, האחים דוקטור

בוקר טוב. מנסה לסכם כמה ידיעות מתוך משדר החדשות שהגשתי הלילה:

• נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן נשא נאום היסטורי בעד ישראל, בעד הטוב, בעד הצדק. מנהיג המעצמה החזקה בעולם דיבר אתמול על הזכות והחובה של העם היהודי להיות אור מול חושך, וסיפר בהתרגשות שגולדה מאיר סיפרה לו פעם מה הנשק הסודי שלנו: "אין לנו שום מקום אחר משלנו בכל העולם".
• ברונה ולאנו היא עולה חדשה מברזיל שנרצחה על ידי חמאס. אתמול בערב פורסמה בקשה להשלים מניין בהלוויה שלה בבית העלמין ירקון. תוך זמן קצר, עשרת אלפים (!) איש הגיעו. תור עצום של מכוניות חיכה להלוויה של עולה בודדה, שאינה בודדה. יואב אבן דיווח על תורים אחרים, להבדיל. תורים של שעות במד"א כדי לתרום דם. ואז יונה לייבזון התקשתה לשדר מתוך ההפגנה בעד ישראל במנהטן, ונאלצה לזוז הצידה. כ-25 אלף איש הגיעו למפגן תמיכה חסר תקדים, ופשוט לא הייתה קליטה.
• ואז הגיע הדיווח על יותם ואסף דוקטור, שהמסעדה שלהם בתל אביב שולחת בימים אלה אלפי מנות לצה"ל, לשטח, בהתנדבות. אבל שלשום בבסיס נבטים התברר שחיילים נשארו רעבים, כי המנות אינן כשרות. מה עושים? הם החליטו להכשיר את המסעדה, במבצע מהיר. "החברה הישראלית לא הייתה מחוברת מספיק", הסביר יותם את המהלך, "והחלטנו שזה ממש פיקוח נפש להתחבר מחדש". רגע, ואיך קוראים למסעדה שלהם? מסעדת "האחים".

לדעתי יש פה הרבה יותר מרצף של ידיעות חדשותיות. יש פה אמת ואחווה. בשורות טובות.

לספר לעצמנו את הסיפור

ראיינתי הלילה את תומר וינר ושובל רובמן, שהצליחו לברוח ביחד מהטבח הנורא של חמאס במסיבה. הם סיפרו איך הם קיבלו על עצמם, מאז שניצלו, להוסיף אהבת חינם בחברה הישראלית. אחר כך ראיינתי את לוטן בן-פורת, שהצליח לברוח וגם להציל את החיים של שישה אנשים נוספים.

הפסיכולוג דני פרידלנדר שישב באולפן הסביר להם כמה חשוב שהם מספרים לעצמם את הסיפור. לדבריו, בתקופה הזו כל אחד מאיתנו – גם עם סיפורים פחות דרמטיים – צריך לספר לעצמו סיפור. יש הרי פסוק שאומר: "אֲדַבְּרָה - וְיִרְוַח לִי". הדיבור יוצר תחושת רווחה. צריך להסביר לעצמנו איך הכול התחיל (איפה שמעתם את האזעקה? מה קרה מאז?) ולזכור שזה ייגמר. להזכיר לעצמנו שיש לכל סיפור התחלה ואמצע וסוף. יש סדר. יש תהליך.

והסיפור הזה לא רק פרטי ואישי, הוא של כולנו, אנחנו כותבים אותו ביחד. זה פרק קשה, מתוך סיפור גדול שסיומו טוב.

הוא הוסיף ואמר שבעולם הטיפולי, פעמים רבות דווקא מתוך משבר וקושי, צומחים למקומות טובים יותר. זה נכון לא רק בטיפול פסיכולוגי אישי, זה נכון גם לאומה שלמה, ביחד.