סיון רהב מאיר
סיון רהב מאיר בטור ראשון בעידן החדש: "להתחיל מבראשית"
אנחנו חלק מסיפור גדול, ומה שקורה עכשיו הוא פרק מתוכו. העולם כולו מסתכל וקורא לנו להתחיל מבראשית, לחזור להנחות היסוד הכי ברורות של התרבות האנושית
- סיון רהב מאיר
- פורסם ל' תשרי התשפ"ד |עודכן
(צילום: shutterstock)
זה הטור הראשון שאני כותבת בעידן החדש, עידן שעוד אין לו שם. איך נקרא בעתיד לאירוע הזה? "חרבות ברזל" זה הרי שם זמני. "מלחמת שמחת תורה"? "ההתפכחות הישראלית"? האם ביום העצמאות ה-100 נסתכל על נקודת המפנה הזו בשנתה ה-75 של ישראל ונספר סיפור של בנייה מחדש מתוך התופת?
כתב לי השבוע מהגבול עם עזה הקורא רוני רוקח שיש לו שם למבצע: "להתחיל מבראשית". הרי בשמחת תורה מסיימים לקרוא את התורה ואז מתחילים מייד שוב מהפסוקים הראשונים שלה. פרשת בראשית היא פרשת השבוע, שקראו השבוע בבתי הכנסת, במחנות אימונים בשטח, במלונות של המפונים, או בקהילות יהודיות מודאגות בעולם. אז בואו נתחיל מבראשית, מהבסיס הכי בסיסי. נוסיף לכל הפרשנים באולפנים את פרשנינו לאורך הדורות:
- "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם". הפסוקים שפותחים את התורה נותנים לנו קריאת כיוון מדויקת: יש לעולם הזה בורא, יש כיוון ותכלית. נכון, יש תחילה תוהו ובוהו, יש חושך על פני תהום, אבל אז מגיע ההמשך.
- "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יְהִי אוֹר, וַיְהִי אוֹר". מתוך החושך, מתוך התוהו ובוהו, מגיע האור. נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן לא הפסיק לדבר השבוע על ישראל כאור לגויים, כמקור של אור. ישראל היא נס, הוא אמר שוב ושוב בהתרגשות והזכיר: צריך להגביר אור בעולם. תפקידו של האור לנצח את החושך.
- "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ". להבדיל בין אור לחושך, בין טוב לרע – זה האתגר הגדול של האנושות מאז בריאת העולם. זה מבלבל. פרשת בראשית מזכירה את האמת הכואבת שנזכרנו בה כולנו השבוע. אסור לטשטש את החושך ולהכיל אותו, אסור להתבלבל בינו לבין האור.
- "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ". האדם נברא בצלם אלוקים. כל אדם. הוא ראוי לחיים, לכבוד, ליחס. מי שטובח בו, רוצח אותו ומתעלל בו – פוגע בצלם אלוקים לא רק של הנפגע, אלא גם של הפוגע. הוא מכחיש את אנושיותו. בתקופה רצחנית וקשה ביישוב היהודי, כתב הסופר ש"י עגנון קטע ושמו "פתיחה לקדיש – אחר מיטתם של הרוגי ארץ ישראל".
הוא מסביר שם איך כל קורבן הוא כמו בן יחיד ואהוב של מלך, וכמה בעצם באמצעות המילים של הקדיש אנחנו קוראים למלא את החלל העצום שהשאיר ("יתגדל ויתקדש שמיא רבה" – כלומר צריך להגדיל ולקדש את שמו של אלוקים בעולם כעת, כי הרצח "הקטין" אותו).
- "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ". קיבלנו את העולם הזה כדי לפתח אותו, כדי לפעול בו טוב. אין כמו אזור עוטף עזה כדי להמחיש זאת: להפריח את השממה בחקלאות ובתעשייה, להקים יישובים פורחים שחיים לצד רשות תומכת טרור, לגדל דורות של ילדים בחבל ארץ מאתגר אבל קסום וליצור שם קהילות קטנות ומגוונות. לפני כחודש הייתי בשדרות. כמה גני ילדים, כמה פארקים, כמה שכונות חדשות. פרו ורבו ומלאו את הארץ. הרב פרופ' יונתן זקס כתב על כך: "אלוקים קורא לנו להיות שותפים שלו בבריאה. הוא מלמד אותנו מה עלינו לעשות, אבל לא עושה זאת במקומנו. הוא לא פועל במקומנו אלא באמצעותנו".
- "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב". על כל דבר שנברא אומר אלוקים "כי טוב", חוץ מאשר על דבר אחד. הוא מכריז "כי טוב" על הים והיבשה, על הכוכבים והחיות, על העצים ועל הפרחים. אבל על האדם לא נאמר "כי טוב". גם לא נאמר "כי רע". פרשנינו מסבירים שכאן נבראה הבחירה החופשית. האדם יבחר מה לכתוב על עצמו. רק הוא, מכל הבריאה, קיבל את האפשרות לבחור בין טוב לרע. אין צורך להסביר איזה שיעור גדול בתחום הזה ראינו השבוע. ראינו את שיא הרוע האנושי מצד אחד, ואת תפארת הבחירה בטוב מצד שני. חיות אדם טורפות שמתכחשות לצלם אלוקים שבהן, ומולן סולידריות וערבות הדדית ואחדות והתנדבות בשיעורים בלתי נתפסים.
- "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת". פרשת בראשית כבר הזכירה את קדושת האדם, ועכשיו גם את קדושת הזמן. יש זמנים קדושים של מנוחה ומשפחה ושביתה ממרוץ היומיום. דווקא ביום הקדוש הזה, בשבת שהיא גם חג, בחר האויב לתקוף. את המילים האלה מהפרשה רבים יודעים בעל פה. הן פותחות את הקידוש של שבת. כמה השתנה מהקידוש של שבוע שעבר לקידוש של השבוע. כמה אנחנו זקוקים לעצירה מהסרטונים ומראות הזוועה וכל המלל, כדי לעכל.
- "וַיֹּאמֶר: מֶה עָשִׂיתָ? קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה". את המשפט הזה אלוקים אומר לקין אחרי הרצח של הבל. הפרשה הראשונה בתורה נפתחת באופטימיות, אבל מתארת גם את החטא הראשון והגירוש מגן עדן, ואז גם את הרצח הראשון. קין רוצח את אחיו הבל ופרשנינו שמים לב שאין שום סיבה לכך, הפסוקים פשוט לא מסבירים מדוע. זו אמירה עקרונית: אין כל סיבה ואין כל הצדקה לשפיכות דמים, פשוט אין. וכל נשמה שהולכת מאיתנו – דמיה צועקים לשמיים מן האדמה. הצעקה השבוע רמה וגדולה, של למעלה מ-1,200 נרצחים שדמם עדיין שפוך.
אלה לא רעיונות מורכבים, אלה אמירות פשוטות. הרב יוסף ויצן הספיד השבוע את בנו, אחד מתוך למעלה מיותר מ-1,200 נופלים, ואמר: "אנחנו לא רוצים מלחמה, אבל אם נגזרה עלינו מלחמה – המלחמה תוליד אותנו מחדש. עם נברא, עם חדש, עוד נראה לעולם את הבשורה המיוחדת שלנו. אנחנו מתחילים ברגל חדשה, ברגל ימין, אני רואה מסביבי את כולם מתעוררים".
אנחנו חלק מסיפור גדול, ומה שקורה עכשיו הוא פרק מתוכו. העולם כולו מסתכל וקורא לנו להתחיל מבראשית, לחזור להנחות היסוד הכי ברורות של התרבות האנושית. ומתוך התוהו והבוהו, יהי אור, בקרוב.
הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".