"ראיתי את חוליית המחבלים, אבל לא ברחתי, ידעתי שמוטל עליי תפקיד"

כששואלים את טלי חדד מה שלומה, היא משיבה בחיוך: "עכשיו הכל בסדר, אני באיכילוב עם בני איתמר, מקווים שהמצב ישתפר ושנוכל לעבור לשיקום".

אבל כששואלים אותה על מה שקרה בשבת שעברה, הופך קולה לרציני מאוד וניכר שהטראומה לא חלפה. "אין מילים שיוכלו לתאר את מה שעברנו. זה נראה כמו סרט בלהות, עד עכשיו אני לא מאמינה שאנחנו היינו הגיבורים של ההתרחשות הזו, לא מאמינה שאני ברכבי פיניתי פצועים, תחת ירי בלתי פוסק של מחבלים. לא מאמינה שאיתמר נפצע ויצא מסכנה בנס מוחלט. אלו הם דברים שאין להם שום הסבר הגיוני, ברור שאלוקים שמר עלינו".

Omer Fichman / Flash90)

"לך להציל חיים"

הכל התחיל בשעה שש וחצי בבוקר, כאשר הם היו בביתם שבאופקים. "התעוררנו לקול אזעקה", מתארת טלי, "ומיד לאחר מכן שמענו הליקופטר מעל הבית, ואז צרורות של יריות. מכיוון שאיתמר לוחם בצבא ובדיוק סיים קורס קצינים בכיר, הוא זיהה את קולות הנשק והודיע לי מיד: 'זה לא פלילי, זה ביטחוני, אמא'. הוא לא חשב פעמיים, אלא רץ לחדר והביא את הנשק האישי שלו, כשהוא מתכונן לצאת מהבית ולרוץ אל זירת היריות. לפני שהוא יצא הוא ביקש את אישורי, ואמרתי לו: 'לך לשם כמה שיותר מהר, הרי לכך הכשירו אותך, לך להציל חיים'".

טלי מדגישה שקולות הנשק היו קרובים מאוד לביתם, אך הם לרגע לא שיערו את הזוועה שמתחוללת בחוץ ולא האמינו שמדובר בחוליית מחבלים שמתבצרת בגן שעשועים סמוך ומרססת ביריות את כל מי שעובר בשטח. "זוהי הסיבה שבלי לחשוב הרבה, החלטתי לצאת גם כן אל השטח כדי לבדוק אם אפשר להגיש עזרה, גם בתי בת ה-18 הצטרפה אליי. שתינו רצנו, עדיין עם פיז'מות, אל האזור שממנו נשמעו היריות, ופתאום ראינו אותם בעיניים – קבוצה גדולה של מחבלים שמתבצרים בפארק ויורים לכל עבר בצורה מעגלית. ראינו איך שהם פוגעים בעוברי אורח. צעקתי לבתי שתרוץ בחזרה הביתה, תדפוק בדרך אצל משפחה שאנחנו מכירים שאין לה ממ"ד, ותזמין אותה לבית שלנו. בינתיים המשכתי לראות את חוליית המחבלים צועדת עם נשקים מונפים כלפי מעלה, אל עבר גוש בניינים, הם ירו שם ועשו מה שעשו, ואחר כך עברו לגוש בניינים אחר כשאני יודעת שבדיוק לגוש הבניינים הזה הבן שלי נכנס קודם".

אלו מחשבות עוברות בראש בכזה זמן?

"האמת היא שהראש לא חושב, רק מזועזע מהמחשבה על כך שאין שום כוחות ביטחון בשטח, הכל היה ריק ושמם,  רק ניידת משטרה אחת הגיעה ונסעה בשקט מוחלט, נראה לי שאפילו השוטרים לא הבינו במה מדובר, אבל אני ידעתי שמתרחש בתוך אותו בניין קרב יריות".

את מבינה באותו זמן שאת נתונה בסכנת חיים?

"אמנם מבחינת המציאות הייתי בסכנת חיים, אבל זה בכלל לא עבר לי בראש, לא חשבתי על כך. רק התחלתי להבין שבוודאי יש פצועים, ואין בכלל כוחות הצלה שיגישו סיוע, ומהר מאוד קלטתי שזה הרגע בו אני יכולה לעזור ולפנות ברכב שלי פצועים".

ניסים משמיים

טלי ממשיכה לתאר את מה שקרה בשטח: "באותו זמן היו אזרחים נוספים שהגיעו למקום עם רובים, הם פרצו לבניינים והחל להתנהל שם קרב יריות. הגיעו למקום גם כוחות משטרה ומהבניינים החל לעלות עשן, ונשמעו קריאות של אנשים על כך שיש נפגעים והרוגים. המערכה הייתה בשיאה, ואני בבת אחת קולטת שזה הרגע להביא את הרכב שלי כדי לחלץ את הפצועים, שבוודאי עוד רגע יוצאו מהבניינים, שהרי ברור שנפצעו, וברור שאין אפילו אמבולנס אחד בשטח.

(צילום: Erik Marmor / Flash90)

"באותו רגע פרצתי בריצה המהירה ביותר של החיים שלי, כשבאמצע הדרך הרגשתי שאני לא מסוגלת עוד, ואז הבחנתי במישהו מתושבי המקום יוצא מהסמטאות עם אקדח, דחפתי לו את מפתחות הרכב וביקשתי ממנו: 'לך תביא לכאן את הרכב שלי כדי שאוכל להתחיל בפינוי'. בתוך דקה הרכב היה אצלי, ובדיוק כשהגעתי לאזור הבניינים הוציאו את איתמר החוצה, ראיתי שהוא  פצוע, ומיהרתי להעלות אותו על הרכב יחד עם עוד פצועים נוספים. נסעתי איתם במהירות אל תחנת מד"א שבכניסה לעיר. נסיעה שבדרך כלל נמשכת לא פחות מרבע שעה, והפעם הסתיימה בחמש דקות.  מיד כשהורדתי את הפצועים הם פונו באמבולנס לסורוקה, ואני חזרתי לזירה כדי להעמיס פצועים נוספים. בדרך פגשתי בחור שביקש ממני שאמסור לו את הנשק של איתמר. הוא גם סיפר שהוא לוחם ביחידת דובדבן והתחנן שאתן לו את הרובה כדי שיילחם. מסרתי לו אותו, ולצערי התברר בסופו של יום שהבחור הזה נהרג במתקפה. ביניים העליתי עוד כמה פצועים לרכב, ושוב לקחתי אותם למד"א, וכאשר חזרתי ראיתי שיש אמבולנסים, ואז הבנתי שסיימתי את תפקידי ואני יכולה לנסוע לבן שלי, בסורוקה. הוא כבר היה אז אחרי ניתוח, לאחר מכן הוא עבר לאיכילוב, ומאז אני נמצאת איתו ולא עוזבת אותו, עד שיבריא לגמרי בעזרת ה'".

אגב, טלי מציינת כי במהלך כל האירוע הזה חווה איתמר שלה נס גדול, מאחר שברגע שהוא נפצע מארבעה קליעים הוא הבין שלא יוכל עוד להילחם, וביקש להסתתר. הוא דפק על דלתות של דירות בבניין, אך אף אחד לא פתח לו, כי ראו אותו עם נשק וחששו שהוא מחבל. "איתמר ילד חכם, אז הוא החביא את הנשק ועבר בין הסוכות עד שהגיע לבניין אחר, שם דפק על דלת אחרת ושכנע את בני הבית שהוא יליד אופקים, גם אמר להם שמות של כל מיני מקומות בעיר, עד שהם השתכנעו ופתחו לו את הדלת. הוא הדריך את בני הבית איך לעשות לו  חוסם עורקים, ובעצם טיפל בעצמו, עד שאמרו לו שהגיע סיוע ופינוי, והורידו אותו מהבית. לרגע לא שיערו שהפינוי הוא אמא שלו".

מאיפה הכוחות האלו? איך את מסבירה את זה שלא איבדת עשתונות?

"באמת שאין לי מושג, אבל דבר אחד בטוח – אני לא גיבורה. אמנם באופי שלי אני אדם קר ולא פחדן, אבל זה לא שפעלתי מתוך פילוסופיה של להציל חיים ולהקריב את עצמי למען אחרים. שיקול הדעת שלי היה פשוט – ראיתי שיש אירוע מחריד וחשבתי מה התפקיד שלי כאזרחית ללא נשק. מיד הבנתי שאני לא יכולה להרוג מחבלים, אבל אני כן יכולה לפנות פצועים, ומכיוון שלא היה במקום אף אחד אחר שיעשה את זה, היה ברור לי שזה מה שאני צריכה לעשות".

לסיום, מבקשת טלי שנתפלל לרפואתו השלמה של איתמר יצחק דוד בן טלי. "כעת אנחנו שואפים שאיתמר יחלים מהפציעה שלו וישוב לאיתנו, כדי שיוכל להמשיך להילחם למען עם ישראל".