"ראינו מראות שקשה לתאר": כוחות ההצלה וזק"א מתארים את פעולות הקודש ביישובי העוטף בצל הזוועה

הטלפון הסלולרי של יחזקאל רוזנבאום, מתנדב בארגון 'איחוד הצלה', צלצל בבוקר שמחת תורה. כמתנדב בארגון הצלה, הוא מיהר להרים את הטלפון במחשבה שלפניו עוד אירוע נקודתי. "לא יכולתי להאמין מה באמת עומד בפניי", הוא מודה בריאיון ל'הידברות' לאחר ימים שבהם כמעט לא הצליח לתת לעצמו מנוחה בשל הצורך לרוץ מזירה לזירה במטרה להציל עוד ועוד חיים.

רוזנבאום הוא מתנדב ותיק ב'איחוד הצלה', שהאמין עד לחודש האחרון כי ראה הכול בחייו. אבל בשמחת תורה הוא היה בין הראשונים שהגיעו לזירה הקשה, שבה טבחו המחבלים במאות בני אדם ביישובי העוטף, והבין שהפעם ניצב לפניו אירוע שונה מכל מה שידע.

באיזה שלב אתה מבין שלפניך עומד אירוע שלא הכרת בעבר?

"בתחילה, בשעת בוקר מוקדמת, החלו האזעקות. זה הרגע הראשון שבו אני מבין שיש כאן אירוע מסוים, אבל כמובן שאינני מתאר לעצמי מה באמת מתרחש. אלא שאז מגיעה שיחת טלפון קשה שבה נאמר לי ללכת ל'בית המתנדב', ומשם להביא את כל הציוד כדי שאפשר יהיה לטפל בפצועים. זה השלב שאני מבין שלא מדובר כאן באירוע עם מעט נפגעים. בנוסף לכך, במהלך השיחה גם מסבירים לי את היקף האירוע, כפי שהם הבינו את זה באותה עת כמובן... בהמשך יתברר לנו שהאסון כבד בהרבה.

"זמן קצר לאחר שאני מקבל את ההודעה אני כבר עושה את דרכי ל'בית המתנדב', מעמיס משם ציוד ויוצא לאחת מזירות הטבח הבולטות והקשות ביותר – כביש 232, שהוא למעשה החלק האחורי של שדרות, ובו טבחו המחבלים ברבים".

לא חששת להגיע למקום?

"למעשה, באותו זמן אין לי פנאי לחשוב על דברים מהסוג הזה, בגלל שאני ממוקד כולי בצורך להגיע במהירות לשטח, כאשר לצדי נמצא חבר יקר נוסף על האמבולנס של 'איחוד הצלה'. בנוסף, גם אז לא הבנתי עדיין את גודל האירוע". עם זאת, גם לאחר שיבין זאת – רוזנבאום ימשיך להימצא בזירה ולחרף את נפשו למען הפצועים.

ומה קורה בזירה עצמה?

"הגענו לכביש 232. באותו זמן אין לי מושג שהאזור מוצף במחבלים. מה שאני כן רואה זה את תוצאות הטבח, ברכבים ומחוצה להם. מזועזעים מהאירוע, אני וידידי, אנחנו ממהרים לעלות מול הנהלת 'איחוד הצלה' בזום, כדי שיבינו שמדובר כאן באירוע בסדר גודל היסטורי.

"בינתיים אנו מבקשים להתחיל לטפל בפצועים בשטח, אלא שעוד לפני שאנו יורדים מהרכב כבר מגיע אלינו ג'יפ צבאי עם פצוע אזרחי. הוא מבקש מאיתנו לטפל בו. אנו מיד מתחילים בהנשמה. משם ממשיכים לשדרות עם הפצוע, חוברים לנט"ן, משאירים אותו שם, ושבים חזרה לאזור שדרות. לכל אורך הדרך אנו שומעים יריות, ומבינים שאנו בסכנה – אבל אין ברירה. באותם רגעים, רק אנחנו פעלנו שם. כוחות הצלה אחרים חששו להיכנס לאזורי הקרבות".

בהמשך רוזנבאום יגיע אל האזורים שנפגעו באופן הקשה ביותר: בארי וכפר עזה. "ראינו בדרך מחזות שלא האמנתי שאראה", הוא משחזר. "האזור כולו היה נראה כמו אזור מלחמה. ראינו בכל מקום טילי RPG מפוזרים, רימונים, אש ועשן. בין לבין גם צפינו בכוחות, כשהם מביאים עמם את המחבלים השבויים למעצר בישראל. אפילו את הדרך למקום נאלצנו לעשות בקושי רב. צריך להבין שכלי רכב וממצאי הזירה הקשה היו פזורים לאורך כל הדרך, כך שנאלצנו לנוע על שני הנתיבים ו'לזגזג' ביניהם עד לאזורי המלחמה. בצד שכנו להם אופנועים מרוסקים של חמאס וטנדרים של ארגון הטרור.

(צילום: יניב נדב / פלאש 90)

ואיך אתם מאובטחים כל אותו הזמן?

"אומנם היינו במקומות המסוכנים ביותר, מכביש 232 ועד אזור המסיבה ברעים, אבל בתחילה הגענו ממש לבד. פעלנו שם, ורק לאחר מכן הבנו שיש עדיין מחבלים פעילים באזור. בהמשך, עם הכניסה לכפר עזה ולבארי, כבר כוחות גדולים של צבא ליוו אותנו. כוח הליווי, שכלל כ-150 חיילים, נתן בהחלט תחושת ביטחון. אבל גם אז, לא פעם הגיע לפתע רכב של שב"כ ועדכן על הימצאות מחבלים בסביבה. מצד אחד עמדו כוחותינו ומהצד השני המחבלים, ואנו נאלצנו לתמרן במצב הזה: לסגת לאחור, לשכב על הרצפה ולהיות עדים לקרבות.

"הפער בין היום הראשון לימים שלאחר מכן נעוץ בעובדה שצה"ל לא היה ערוך ומוכן ביום הראשון לאחר שהופתע", הוא מסביר. "אבל בהמשך הצבא החל להתאושש ותפס שליטה על האזור. זה התבטא גם מבחינת פעילות ההצלה, כאשר לאט לאט כוחות ההצלה של הצבא קיבלו יותר ויותר נוכחות בשטח, ואמבולנסים צבאיים ממוגני ירי החלו לעבוד בגזרה, כשלצדם מסוקי חילוץ והצלה".

נתקלת בסיפורי גבורה של אנשים שלקחת באמבולנס?

"היו בהחלט גם כאלו. בשעה 14:00 של צהרי שמחת תורה אספנו ארבע חיילות לבית החולים סורוקה. בדרך הן סיפרו לנו על הקרב שהן ניהלו מול המחבלים. הן עודכנו שהגיעו מחבלים לאזור ויצאו להילחם, אבל לא ידעו בדיוק מול מי הן ניצבות. למרות זאת הן יצאו בגבורה לעשות זאת. כאשר הגיעו המחבלים הם זרקו לעבר החיילות רימון, והחיילות – שהיו עם נשקים – בלבד נאלצו לסגת לאחור. שם הן גם נפצעו. למזלן הן הצליחו להתחבא בחדרים מתחת לערמת מזרנים, וכך לא נתפסו בידי המחבלים".

לאחר כל האירועים הללו, מתי חזרת הביתה?

"אני משויך גם ליחידת החילוץ של פיקוד העורף, כך שכבר ביום שני הם מגייסים אותי בצו מילואים. הגעתי לבסיס ביום שני וסיפרתי למפקד שאני פועל מבוקר שמחת תורה ברציפות. עד כדי כך עבדתי רצוף, שכשהגעתי הביתה נרדמתי תוך כדי שיחה עם בני המשפחה... הוא הבין את זה ושחרר אותי מעט לנוח. אבל בהמשך חזרתי והתגייסתי".

איך התחושות ביום שאחרי?

"דיברו איתנו פסיכולוגים מחוסן, ואמרו לנו לכתוב את מה שראינו ועברנו. למרבה המזל, אין לי פלאשבקים מהמראות שראיתי. אבל אני חושב שזה גם בגלל שפשוט אין לי זמן לחשוב. גם היום אני מטפל בפצועים, כעת אלו כבר נפגעי הנפילות והאירועים הביטחוניים האחרים".

מתנדבים פורשים באמצע

יוסי לנדאו הוא מתנדב מוכר בזק"א. בשיחה עם 'הידברות' הוא מסביר כי המראות שנראים ביישובי העוטף קשים לצפייה, עד כדי כך שלא רבים מהמתנדבים עומדים בהם. "מי שיכול – עובד, מי שלא יכול – הולך הביתה", הוא אומר בפשטות. "מתוך הקבוצה שלי, שבה חברים חמישים מתנדבים, נאלצתי להוציא שלושה מהפעילות הרגישה. הם פשוט לא עמדו במראות הללו".

יוסי לנדאו

ממתי אתה נמצא בזירות הטבח?

"למעשה כבר בשבת אני מגיע לאחת מהזירות. באותו זמן היינו תחת אש, ופעלנו תחת אש. גם האנשים שלנו ניהלו קרב", הוא אומר. "לרבים ממתנדבי זק"א יש הכשרה לשימוש בנשק והם נושאים עמם אקדחים, זאת כחלק מלקחי עבר על הצורך לחמש אוכלוסייה אזרחית. עם זאת, למרבה הנס לא היו לנו נפגעים בשטח, מלבד מתנדב שנהרג לאחר פגיעת טיל בביתו, הי"ד".

"פעלנו במשך זמן רב, ואנו תקווה שהמחבלים הללו ישלמו על מעשיהם בהשמדתם", הוא מסכם.

מלנדאו אנו עוברים אל אפריים גריידינגר, מתנדב ותיק בזק"א גם הוא. "עבורי האירוע מתחיל  במוצאי שבת", הוא אומר. "חברתי אז לכוחות שכבר היו בשטח העוטף. משם הוציאו אותנו ישירות אל האזור שבו התקיימה המסיבה ברעים, בה התרחש אחד ממוקדי הטבח המשמעותיים. הצבא כנראה לא ידע אז שהאזור עדיין שורץ מחבלים. אם היה יודע – כנראה לא היה מביא אותנו לשם", הוא מעריך.

כיצד אתם מנהלים את האירוע הגדול הזה?

"חשוב להבין שבאותה עת ידענו רק שיש אירוע במסיבה. לא האמנו שנצטרך לאחר מכן להגיע גם לבתים בכל רחבי העוטף ולקיים גם שם חסד של אמת. ביום השני נהרג לא הרחק מאיתנו מפקד בכיר בצבא, שרק יום קודם סייע באבטחתנו. חשוב לציין שמדובר באבטחה מאוד הדוקה. בכניסות לאזורים הנפיצים צועדים לצדנו כמאה חיילים בכל גיחה ליישובים הללו".

"את ההרוגים היהודיים (להבדיל ממחבלי חמאס) העמסנו על שמונה משאיות. כאשר בדרך מתווספים אליהם, למרבה הצער, עוד ועוד הרוגים על קידוש שם שמיים. רק ב-04:00 לפנות בוקר יצאנו לאופקים. היינו בטוחים שסיימנו לנקות את האזור מהרוגים, אבל בימים הקרובים באה המציאות וטפחה על פנינו", הוא אומר בעצב.

"מאז נאלצנו כמובן לשוב, וניתן לומר שגם כמה ימים לאחר מכן אנו עוסקים בפעילות סביב השעון בכל הנוגע להבאת יהודים לקבורה ושמירה על כבוד המת".

איך עובד שיתוף הפעולה שלכם עם צה"ל?

"למרבה הצער, לא פעם אנו  היינו אלו שנאלצנו לומר לכוחות הצבא להיכן עלינו להיכנס, לאחר שמשפחות פנו אלינו וסיפרו לנו על בני משפחותיהם שאמורים להימצא במקומות שונים במרחבי העוטף. היה קשה לקבל פניות כאלו ממשפחות, וזה לימד על השבר הגדול", הוא אומר.

(צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

לא הרחק משם, בעיר נתיבות, שגם כן ספגה מכה משמעותית עם פלישת מחבלי חמאס אל מערב העיר, נמצא הרב בנימין מלכה, שמשמש כאיש חברה קדישא וזק"א במקום. "למרות עשרות שנותיי בתפקיד, אני מתקשה להתאושש מהמראות", הוא אומר. "טיפלנו בכמעט 70 הרוגים. 40 מתוכם נהרגו באירועים שהתרחשו בתוך העיר, והאחרים הובאו מאזורי הטבח ביישובי העוטף. אני מתגורר כאן המון שנים ומעולם לא ראיתי דבר כזה".

אל החמ"ל שהוקם במטרה לטפל באירוע הוא הגיע ברגל עוד במהלך החג. "הלכתי במשך זמן רב יחסית כשעליי אפוד קרמי וקסדה במטרה לתפעל את האירוע. נשארתי שם עד השעה 05:00 בבוקר. לצערי מה שראיתי לא היה פשוט. המצב של הגופות לא היה קל. היו גם הרוגים בכל מקום. שניים מהם נמצאו על גג מבנה, לשם הם נמלטו מידי המחבלים. אבל אז הם זוהו ונרצחו".

ומחה השם דמעה מעל כל פנים.