בעזרת ה', המכה שקיבלנו עוד תוליד אורות גדולים

דברים שאמרתי בליל שבת לכל הגדוד שלנו - גדס''ר חטיבה 6, בו אני משרת כמ''פ, בשטח היערכות, לאחר קבלת שבת מלאת שירים וריקודים בכל עז וכרכור.

* * *

"וַיִּשָּׂא דָוִד וְהָעָם אֲשֶׁר-אִתּוֹ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ: עַד אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כֹּחַ לִבְכּוֹת".

נפלנו. אכן נפלנו חזק. הלשון רועדת לומר זאת. הלב ממאן להאמין. שלוש פעמים ביום, רק מול אבא שבשמים משתחרר, בוכה ומתייפח אני עד קוצר נשימה כמעט. בשאר הזמן – מתכונן בשמחה של גבורה למלחמה. זאת הייתה נפילה כואבת מנשוא. אולם נפילותינו אינן סתם נפילות, נפילותיו של עם ישראל הינן כנפול הארי על טרפו. הארי מלך החיות, החזק שבכל שוכני יער, אך הנראה כעצל מכולם במבט חיצוני. הלביאות עושות הכל, והוא כורע רובץ. אך אם נדרש הוא – אוי לו לצר ולאויב. "מי מטיל כסותו בין לביא ללביאה בשעה שנזקקין זה עם זה". אוי לה לאומה הרשעה אשר מעיזה פנים להפריע לעת דודים בין הקב''ה ואהובתו כנסת ישראל. בעת חגה. בעת גאולתה.

כל דבר שקורה לנו צריכים אנו לראות בשתי קומות. קומת הסיבתיות וקומת התכליתיות. מבט הסיבתיות עונה לשאלה איך א' גרם ל-ב'. זו שיטת הלמידה מהניסיון, מהעבר ומהתחקיר. זה דבר חשוב מאד. מבט התכליתיות עונה לשאלה לאן הכל שואף להגיע, איך מה שקרה אמור להוליד את הקומה הבאה, מה הקשר שלו לגאולת ישראל, לחידוש הנבואה ולאהבת דודים בין מאמירינו למאמיריו. שאלת הסיבתיות היא "לָמָּה?". שאלת התכליתיות הינה "לְמָה?". זה שינוי דק בניקוד, אך הבדל בין ארץ לשמים אלוקיים. מה שקרה פה בוודאות לא קרה לשווא. מה שיש לנו ללמוד מזה הוא אינסופי, וכל כאב וכל דמעה נלקטים ומצטרפים על ידי מלאכי השרת לאוצר של מעלה, בסוף בסוף לכמיהה שלנו לגאולה השלמה לאהבה דודים בלתי-תלויה. כל דמעה, כל בכי, כל נים מכאבינו, ככאבו של דוד המלך אשר הלך עם חייליו לפשוט בקרב, וכאשר חזרו לעיר צקלג מצאוה שרופה, והנשים והילדים, אוי, הנשים והילדים, נלקחו שבי. היכן היה הצבא?! הדהדה שאלת המחדל. ''כִּי-אָמְרוּ הָעָם לְסָקְלוֹ''. ויבכו עד אין כוח.

רגע השפל, כנראה הגדול בימי חייו למודי הסבל יותר מאיוב, של דוד מלכנו. לאחר שהוא כבר נרדף על ידי שאול וצבא ישראל. לאחר שהוא מנודה, נע ונד, עוד עירו נשרפה, נלקחו נשותיו ומשפחות חייליו, ואף הם מתעתדים לסקלו למוות. ואז מאיר שיא עומק הפשטות האלוקית – ''וַיִּתְחַזֵּק דָּוִד בַּיי אֱלֹקיו''. ניגש לאפוד, שואל באורים ותומים ומנצח בקרב. כעומק וגודל הקושי, כך צריך לינוק ממקום פנימי ואלוקי יותר. רק ממנו נשאב חיים רעננים. ''וְקוֹיֵ יי יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ''.

מלחמתנו נפתחה ביום שמיני עצרת. שמיני עצרת הוא החג התייחדותה של כנסת ישראל. לאחר שבעת ימי סוכות ופרים שבעים כנגד שבעים אומות עולם, נשארנו למפגש האישי, רק הדוד והרעייה, עליו מייחדים רק פר קורבן יחיד. ביום מיוחד זה, נטול כל מצוות תוספת, רק מהות פנימית, רק מהותה של כנסת ישראל אשר מתבטאת בטבעיות של מנהג באהבת תורת דבר ה', ודווקא ביום ייחוד זה נפתחה המלחמה, מלחמה שיותר מכל מלחמות ישראל לדורות מאירה באור יקרות, באופן חוצה קצוות בישראל, באור ההבדל בין ישראל לעמים. הנבדלות המוסרית השורשית שנגלית במלחמה זו, רומזת על הנבדלות האלוקית המתבטאת בשמיני עצרת, חג כנסת ישראל. הרב מרדכי שטרנברג זצ"ל היה אומר שראשית ההבנה מה הוא קודש, מתחילה בהבנה על נבדלות ישראל והעמים.

וכך הוא כהן משוח מלחמה המדבר אל צבאות ד', "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים", וממשיך הכהן ומדייק את הנקודה החשובה ביותר – "על אויביכם ולא על אחיכם לא יהודה על שמעון ולא שמעון על בנימין שאם תפלו בידם ירחמו עליכם". אויביכם אינם כמוכם. הנבדלות ראשית הבנת הקודש. ראשית הבנת תכלית מלחמתכם. ''הִבָּרוּ נֹשְׂאֵי כְּלֵי ה''' הוציאו מכם לא יצר הישרדות, כי אם כוחות אור קודש החפצים להופיע, כי נבדלים אתם.

קיבלנו מכה שעוד לא הומצאו המילים לבטאה. יותר מכל קינות הקליר הקדוש וחבריו. בע''ה, אותה מכה תוליד אורו של משיח אשר יוליד מילים חדשות של אורות גדולים, אורות שעוד לא נולדו המילים שיוכלו לבטאן, אורות של נבואה.

את אורות הנבדלות הגדולים הללו, אורות שכל העם כרגע חוזים בסנוורן, עלינו להכניס לכלים. אורות עלולים להימוג. שבוע, שבועיים. זקוקים אנו להענקת כלים רעיוניים, הגותיים, של התבררות תודעתית, של תורה גדולה. לשיבת השכינה. "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה' אלוקים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ כִּי ה' דִּבֵּר". אמן.