"הם כיוונו אליו": חזר הביתה להתקלח – ונפגע מטיל נ"ט

אתמול (שלישי) נורו 5 טילי נ"ט על ידי החיזבאללה לעבר יישובי צפון הארץ. אחד מהטילים פגע במכוניתו של תושב מטולה, ליאור ויינברג, שכעת משרת במילואים. הוא חולץ על ידי חיילי צה"ל מהמכונית הבוערת ופונה לבית החולים.

בראיון לחדשות הבוקר של ערוץ 12 סיפר ויינברג: "אחרי לילה שלא הייתה לי הזדמנות להתקלח, נסעתי הביתה, התקלחתי, הכנתי כמה דברים ושמתי באוטו. נכנסתי למכונית, יצאתי מהחנייה בבית ברוורס וטיל פגע בי מאחורה. שמעתי שריקה, פתחתי את דלת המכונית אבל לא הספקתי לקפוץ. הטיל פגע ונפלתי החוצה מהאוטו. האוטו עלה באש. חיילים גררו אותי משם, הכניסו אותי לתוך הבית וטיפלו בי, החובשים והצוות. רסיסים פגעו לי בראש ובגב".

כמו רוב תושבי מטולה, רעייתו של ליאור, אורנה, פונתה מביתה ושהתה באותה העת במרכז הארץ. את הידיעה על פציעתו היא קיבלה מאימו של ליאור: "היא התקשרה אליי והודיעה לי בבכי גדול 'ליאור נפצע, ליאור נפצע'. אמרתי לה: זה לא הגיוני, לפני דקה דיברתי איתו. הוא עוד היה בתוך הבית ומיהר לארוז דברים. הוא אמר 'צריך לארוז מהר לפני שאני חוטף פה כדור בתוך הבית'. זו הייתה התחושה. אמרתי לו: אתה בתוך הבית, תירגע. לא תיארתי לעצמי שדקה אחרי שנסגור את הטלפון, אקבל טלפון שאומר שהוא קיבל טיל, לא כדור. זה היה מטלטל מאוד".

אורנה התקשרה לכיתת הכוננות של מטולה ולמועצה המקומית, שאישרו לה שהאירוע אכן התרחש. רק לאחר 10 דקות היא התבשרה שבעלה נפצע אבל עדיין בחיים. "לאורך 30 שנה שאני חיה במטולה לא חששתי כמו שאני חוששת היום. אני מבינה מה יכולות האויב שלנו. עד היום הרגשתי מאוד בטוחה בבית שלי למרות שאני גרה בבית הקיצוני ביותר ביישוב, כשכל לבנון פרוסה מתחת לרגלינו אבל גם מעלינו, כי יש סביב גבעות והרים. אנחנו רואים את ההתפתחות שלהם, את העמדות שלהם, רואים שהם מתצפתים עלינו כל היום. הם בודקים אותנו כל הזמן. הם מגיעים עד הגדר, לפעמים נוגעים אפילו בגדר, פעם עם הכבשים ופעם אנשים פרטיים. כשאני הולכת ברגל, אני רואה את התנועה שלהם. אנחנו יכולים לדבר אחד עם השני. אם עד היום הייתי אופטימית שאולי עוד יקרה משהו טוב, היום אני מבינה שאנחנו במצב מאוד מסוכן. אין שום סיכוי שנוכל לחזור ולחיות במטולה בביטחון אם לא יקרה משהו מאוד קריטי בגבול".

בתור משפחה של חקלאים, שמעבדים את המטעים המגיעים עד הגדר, בני הזוג ויינברג חוששים יותר מתמיד. "חקלאים לא יכולים להגיע ולעבד את האדמות שלהם. אי אפשר", אומרת אורנה. "אנחנו לא יכולים להיכנס לבתים שלנו מבלי שנרגיש שמסתכלים לנו לתוך החלונות. עד היום ידענו שיש צבא שמגן עלינו, גם היום אנחנו יודעים את זה, אבל יכול להיות שהם כל כך מתוחכמים שהם יגיעו אלינו מלמטה, מלמעלה ומקדימה. צריך לעשות לזה סוף, לארגון הזה שהולך ומתחזק. אני מבינה שהוא הרבה יותר חזק מהחמאס ושזה הולך למלחמה כוללת, אבל יכול להיות שזאת האופציה היחידה שנשארה לנו. ב-2006 כבר עזבנו את הבית לחמישה שבועות. זה לא היה פשוט. הילדים שלי היו אז מאוד קטנים. היינו פליטים בארצנו, חיפשנו את עצמנו במשך חודש וחצי במרכז הארץ. אם צריך לעשות את זה חצי שנה זה מה שנעשה, אבל מקווה שזה ייגמר אחת ולתמיד".

ליאור מספר שלא רק הוא גויס למילואים, אלא גם שלושת ילדיו. "לאף אחד לא קל, בטח לא במלחמה. אבל, אם לא תהיה ברירה, זה מה שאנחנו צריכים לעשות. אין ברירה אלא לנקות את לבנון מכל הצרה הזאת. תקראו לזה חמאס, ג'יהאד או חיזבאללה, זה לא משנה. פעם הם זורקים עלינו אבנים, פעם מפריעים לנו לעבוד ופעם זה יותר חמור, טיל".

כמו רוב תושבי הצפון, ליאור עבר את מלחמת לבנון הראשונה והשנייה, אירועי חדירות מחבלים ומטח קטיושות, ולמרות הכל החליט להקים את ביתו בקצה הצפוני ביותר של המושבה. עם זאת, לדבריו "היום זה מצב אחר. אם אתה מקבל טיל בבית, אז אתה כמו מוצב קדמי. זה הרבה יותר קשה. השטחים שלנו צמודי גדר. כבר שבוע-עשרה ימים שאנחנו לא יכולים לעבוד. פינינו את העובדים שלנו, פינינו הכל".