"אחרי נפילתו של אורי, נחשפנו לרשימה שכתב - ונדהמנו"

"אורי שלנו נהרג בשמחת תורה, בשעה חמש אחר הצהריים, בכיסופים", מספר יהושע שני, אביו של החייל אורי שני. "זה היה אחרי שהוא לחם במשך יום שלם כמפקד מחלקה", הוא מוסיף. "הוא וחייליו היו בכיסופים כשפרצה מתקפת הפתע, הם היו מהראשונים שפגשו את המחבלים, ואורי חיסל עשרות רבות מהם עד שאזלה התחמושת".

אורי הוא אחד מתוך מאות חיילי צה"ל שנהרגו עד כה במלחמת 'חרבות ברזל'. אין ספק שמאחורי כל חייל מסתתר סיפור חיים ומשפחה שכואבת, אך אצל אורי, כפי שמציין אביו, ככל שחולפים הימים הם מתוודעים לעוד ועוד סיפורים מרגשים ומעוררי השראה שחוברים להם יחד, וחושפים מיהו היה. בראש כולם עומדת "הרשימה" שנמצאה בתוך מחזור התפילה של אורי, והופצה מאותו רגע לכל כך הרבה אנשים בעולם. רשימה של בחור צעיר שכותב לעצמו במה הוא רוצה להתחזק, ובתוך כך מספר בעצם את סיפור חייו.

אורי כתב:"רוצה להתאהב בתורה"

"אנחנו מתגוררים בקריית ארבע, ובמהלך שמחת תורה כלל לא היינו מודעים להתרחשות בדרום ולמה שעובר על אורי", פותח ומספר אביו. "היינו בבית ויחד עם כל עם ישראל שמענו על כך שהמצב לא פשוט, והתפללנו לישועה. רק במוצאי שבת שוחחנו עם הבן הגדול שלנו, שסיפר כי במהלך החג הוא קיבל הודעת ווטסאפ מאורי שניסה להזעיק דרכו עזרה. אורי שלח לו מיקום של המקום בו הם נמצאים בכיסופים, ובהמשך, בשעות הצהריים הוא כתב לו: 'אנחנו חיים עדיין'. במוצאי החג לא חודש הקשר, ומאז דאגנו מאוד. רק ביום ראשון הצליח בננו הגדול ליצור קשר עם אחד החיילים של אורי, שסיפר לו שהוא ראה אותו הרוג, כך שהבנו את מה שהתרחש. אולם את ההודעה הרשמית מהצבא קיבלנו רק ביום שני אחר הצהריים".

חלפו מאז כמעט שבועיים... מה תוכל לספר לנו על אורי?

"יש אנשים שרק אחרי מותם שמים לב לכך שהם היו מיוחדים, אבל אנחנו הרגשנו תמיד שאורי הוא ילד מיוחד במינו ותמיד הודינו על כך", מספר יהושע. "כבר מאז ילדותו היה לו כושר הנהגה מדהים ומאור פנים שכל כך תאם לשמו – 'אורי'. לכל מקום שהוא נכנס אליו, בין אם כילד צעיר בתלמוד תורה, ובין אם בהמשך דרכו בישיבה, הוא תמיד היה מקור של אור וחיזוק לכולם.

"בשבוע האחרון נחשפנו לדברים שהוא כתב לעצמו לא מזמן. דברים נפלאים ממש בנושא של שליחות עם ישראל בעולם, והתפקיד שלו בנושא, כבן לעם ישראל. לסיכום, הוא ציין לעצמו שלוש משימות עיקריות: 1. להקים משפחה גדולה 2. לפעול בכל הכוח למען ההתיישבות בארץ ישראל 3. ליטול חלק בביטחון ובשמירת המדינה, ואף הדגיש: 'כל זה מתוך התורה'.  בהמשך ראינו שהוא הוסיף וכתב: 'השליחות צריכה להיות לא בשביל הדרגות או הכבוד, אלא מתוך שליחות אמת'.

"בשבת של השבעה נתקלתי במחזור ראש השנה של אורי, ובמקרה עלעלתי בו. פתאום נשר ממנו פתק שעליו הופיעה רשימה, תחת הכותרת 'על עצמי'. קראנו אותה, ונדהמנו. לפי החשבון שלנו הוא כתב את הדברים כשהיה בן 18, אבל זה בעצם מתמצת את מה שהוא היה ולהיכן הוא התכוון ללכת".

מה למשל הוא כתב שם?

"אורי ציין שם משימות שהוא רוצה לבצע בחייו. ביניהן הוא כתב 'להתאהב בתורה', שזה ביטוי מיוחד מאוד לבחור בן 18, שמבקש לא רק לאהוב, אלא 'להתאהב', שזו פעולה מתמשכת. אורי גם כתב באותיות גדולות: 'לאהוב כל יהודי', ולקראת סוף הרשימה הוא ציין: 'לנצל כל דקה', שזה צמרר אותנו במיוחד, אבל גם המחיש לנו את מה שכבר ידענו עליו. כי אורי ניצל כל רגע ורגע מהחיים שלו, וראינו זאת מקרוב בכל התקופה שהוא התגורר בבית טרם נישואיו. באותם ימים הוא עשה מסלול ביחידה מיוחדת של 'אגוז' שכלל הכשרה מפרכת עם שבועות ארוכים בלי שינה. למרות זאת כשהוא היה מגיע הביתה לשבתות, הוא כמעט לא ישן, אלא  היה עובד ביום שישי עם בני הנוער ומנהל עבורם פרויקטים, בליל שבת הוא היה מתפלל במערת המכפלה, ואחרי סעודת שבת לומד חברותא. בשעות הבוקר הוא היה משכים כדי ללמוד עם חברותא נוסף, ובצהריים גם כן היה לומד. במוצאי שבת הוא היה נפגש עם זוגות צעירים ובחורים ביישוב, כדי לגייס אותם לגרעין התיישבותי בנגב. הוא אמנם נפל בגיל 22 וחצי, ושנות חייו היו קצרות, אך הוא הספיק בהן כל כך הרבה, ואפשר לומר שכל חייו היו מלאים בתוכן ובמשמעות. הוא גם זכה להקים בית ולהביא לעולם את בנו הבכור. זה לא דבר שמובן מאליו. תמיד ידענו שהוא מיוחד, אבל גם אנחנו בעצמנו לא שיערנו עד כמה, ומאז שנפל אנחנו שומעים עליו עוד ועוד סיפורים רבים ומרגשים, שממחישים לנו עד כמה שזכינו. פשוט זכינו".

לבכות, לא להתבכיין

מה נותן לכם כוח להתגבר על האובדן העצום הזה?

"ברור שעוברים עלינו ימים לא קלים, אבל אנחנו אנשים מאמינים בני מאמינים, ויודעים שאורי חי חיים של גבורה, ונפל על קידוש ה', שזה הדבר הנעלה ביותר. ברור לנו שהוא יושב כעת עם רבי עקיבא מול כיסא הכבוד, במקום הנעלה ביותר שיכול להיות, ומה כהורים אנחנו יכולים לבקש יותר מזה? שמענו בשם אחד הרבנים שהכאב היחיד של נפטרים כמו הבן שלנו, הוא בצער של המשפחות שנותרו למטה, וזה נתן לנו מוטיבציה גדולה להמשיך את דרכו בעולם, לא ליפול לייאוש, ולהמשיך לחזק אנשים שזקוקים לחיזוק. זו גם הסיבה שמיד לאחר שקמנו מהשבעה, יצאתי עם אשתי ועם כלתי, אשתו של הבן שלנו, לנחם משפחה של אבלים, ששמענו שאורי הכיר את בנם מהצבא. הרגשנו שזו שליחות גדולה להמשיך בדרכו של אורי.

"ברור שהכאב גדול מאוד, אבל אסור לנו לשקוע בתוכו", מוסיף יהושע, "מותר לבכות, אך לא להתבכיין. צריכים להתקדם הלאה, למרות שלא תמיד זה קל. ברוך ה' שיש גם שמחות במשפחה, וגם הן נותנות לנו כוחות. בשבת האחרונה למשל חגגנו בר מצווה לנכד שלנו, שהיה לו קשר מיוחד עם אורי. החתן שלנו, אביו של הילד שחגג, לא השתתף, כיוון שהוא נלחם בגבול הצפון, אבל השתדלנו שבר המצווה תהיה שמחה, והודינו כל הזמן לקב"ה על כך שזכינו לשמוח ושיש לנו משפחה גדולה ונכדים נהדרים. זה המוטו שלנו. מותר לכאוב את נפילת הבן, אך מתוך זה להמשיך בדרכו כדי להאיר את העולם ולחזק את כולם באמונה. אנחנו מאמינים שרק זה מה שיביא לנו בעזרת ה' את הגאולה השלמה בקרוב ממש".  

ליהושע יש גם בקשה מיוחדת מכל מי שקורא את הדברים: לאמץ קבלה אחת קטנה מתוך הרשימה שכתב בנו אורי הי"ד, ושיהיו הדברים לעילוי נשמתו.