"הנחנו את התינוק על אדן החלון, שינשום בזמן שהמחבלים שורפים את הבית"

איימי לבאן, 30, היא חברת קיבוץ נירים ומורה במועצה אזורית אשכול. בעלה אוריאל הוא מדריך קפוארה. 10 ימים לפני אותה שבת טראומטית בה בוצע הטבח הנורא, נולד בנם הראשון קאי, והיא יצאה לחופשת לידה. הם מספרים כי עוד הספיקו לחגוג עימו את שמחת תורה בקיבוץ. הם ערכו לו ברית המילה וחגגו את קבלתם הרשמית לקיבוץ נירים, בו גדל בעלה מאז עלה לישראל מארגנטינה בגיל עשר. אמא של איימי, דבורה מינץ, 60, מתגוררת באילת והגיעה לחגוג איתם את הברית. היא נשארה לישון בקיבוץ. בראיון ל"כלכליסט" היא סיפרה מה עברה בתופת.

"התעוררנו ל'צבע אדום'. קראתי לאמא שלי, רצנו לממ"ד. חשבנו שכמו תמיד – ירו כמה טילים. הכל יעבור, נאכל ארוחת בוקר ויהיה בסדר, אבל הטילים לא הפסיקו והבנו שזה לא הולך להיות ככה. אחרי שעה כבר שמענו יריות וצעקות בערבית בקיבוץ. לא הבנו יותר מדי, אבל אני ובעלי סגרנו חזק את דלת הממ"ד ואת חלון הברזל וחיכינו", סיפרה. "ב-8:30 אני שומעת אותם נכנסים אלינו הביתה, שברו שם דברים, לא היה לי מושג מה עשו בבית, הורידו לנו את החשמל, אז לא יכולתי לראות דרך מצלמת האבטחה מה קורה. אני ובעלי החזקנו יחד את ידית הממ"ד, אמא שלי הייתה עם התינוק, ממש ניסתה להשתיק אותו, שמה לו אצבע בפה, עשינו מה שיכולנו. הם לא הצליחו לפרוץ לממ"ד, הצליחו לעשות רק חריץ קטן ואז החליטו להצית לנו את הבית.

"אנחנו בממ"ד עם אמא שלי, ותינוק בן 10 ימים, עם בית בוער מסביב וריח של עשן ופחם 6 שעות. את הכלבה שלי הצלחתי להכניס לחדר, הכלב של אמא שלי לא נכנס איתנו לממ"ד, כי היה קטן, ברח ומהפחד התחבא מתחת לספה. כשהעלו את הבית באש שמענו אותו צורח, אנחנו חושבים שהוא נשרף. גם את הרכבים שרפו לנו, שלא חס וחלילה יישאר לנו משהו. התחננו בוואטסאפ שמישהו יחלץ אותנו. פחד איום ונורא, אבל הצלחנו לתפקד. כל אחד לקח על עצמו תפקיד. אחרי שהציתו את הבית אני נשארתי ליד הדלת, ובעלי פתח את חלון הברזל לסירוגין, לנסות לשחרר עשן, אמא שלי החזיקה את התינוק.

"הנקתי את קאי כשהוא בכה. מדי פעם, כשחשבנו ששקט בחוץ, פתחנו חלון והצלחנו לשים אותו על אדן החלון, שינשום. בכל פעם שעבר מחבל - תפסנו אותו מהבגד, זרקנו אותו מהר על המיטה, סגרנו את החלון והתכופפנו, כי גם ירו לנו על חלון הברזל של הממ"ד, אבל הזכוכית חסמה את הקליע. 6 שעות היינו במשחק של לפתוח-לסגור כדי לנשום קצת אוויר. עד שחילצו אותנו. כיתת הכוננות המדהימה שלנו בקיבוץ, בעזרת 4 אנשים, הצליחה לנטרל כמה מחבלים עד שהצבא הגיע באזור 14:30.

"הם שברו את התריסים וחילצו אותנו. העבירו אותנו למקלט ושמרו עלינו מבחוץ. לפני שהגענו לבית חולים מצאו בלון חמצן לתת לנו כדי שנחלוק. האמבולנס לא הצליח להגיע, אבל 2 חיילים מדהימים שלא היה להם נשק לקחו סיכון ולקחו אותנו במקום זה לסורוקה. התינוק שלנו היה מאושפז 3 ימים. תודה לא-ל, יצאנו כשהבדיקות שלו כבר תקינות. אני ובעלי היינו במיון לסירוגין עם צריבות בעיניים ושאיפת עשן. כולנו עדיין משתעלים. אחרי כמה ימים הצלחנו לרדת עם הקיבוץ לאילת. אמא שלי גרה שם וירדה איתנו". 

לאחר שניצלה, המשפחה מחכה לראות מה תעשה עם מקום מגורים. "אנחנו כרגע אומרים תודה על כל יום שאנחנו יכולים להיות מחוץ לקיבוץ. עוד לא כ"כ דיברו איתנו על ההמשך. אני מאמינה שלקיבוץ ייקח זמן למצוא לנו פתרון. למרות כל מה שהיה הם עובדים יפה, תומכים בנו. שכנים מדהימים באילת תרמו לנו עגלה חדשה לתינוק.

"רק כשנוכל להיכנס לקיבוץ עם שמאי נדע מה הנזק ומה יתנו לנו ממס רכוש, ואז נוכל להתחיל מחדש. כל מה שהיה בסלון, בחדר הנוסף ובמטבח - נשרף. יש לי בן דוד שגר באנגליה, ומעורב בפוליטיקה, והוא הפיץ את מה שקרה לנו, פתח לנו חשבון תרומות של פייבוקס בארץ ו'גו פאנד מי'. אנשים מדהימים תורמים לנו כדי שנוכל לבנות את עצמנו מחדש אחרי זה בנירים. זה כיוון המחשבה שלנו. זה קרה גם בשדרות ובנתיבות. זה לא קרה רק אצלנו כי אנחנו קרובים לגדר. משפחה, חברים, מאנגליה, ארה"ב, מכל העולם, כולל אנשים שאנחנו לא מכירים. אותנו עוטפים, אבל אמא שלי, שמתגוררת באילת – לא זוכה לתמיכה שאנחנו מקבלים".

אמה, דבורה מינץ, סיכמה: "עד עכשיו יש לי 'פלאשבקים'. בבוקר הסתכלתי על החתולים שלי על המיטה. זה הזכיר לי את הכלב שלי שתמיד היה מתחת לסדין וישן לי על הרגלים. בראש שלי יש דמיונות של איך הוא נראה עכשיו. זה לא נעלם. זה בתוך הראש שלי. הממ"ד היה מלא עשן, לא יכולנו לנשום, וכבר לא ידעתי אם אני עוד חיה או שעברתי לצד השני. אני קופצת מכל רעש, השפה הערבית מפחידה אותי. כמה זמן זה ימשך? אני חושבת שזה יישאר איתי כל החיים".