פרשת וירא: למה חשוב כל כך ללוות את האורחים החוצה?

כל יהודי מכיר את הכנסת האורחים המפורסמת של אברהם אבינו, המתוארת בפרשתנו לפרטי פרטים, כולל התפריט המגוון שאברהם ושרה הגישו בפני האורחים הזרים.

כשמתבוננים בתיאור הכנסת האורחים, אנו "מתרשמים" מפרטים רבים: אברהם נמצא ביום השלישי למילתו, היום הכואב ביותר, הוא חולה, ובכל זאת הוא יושב ומצפה לאורחים למרות החום הנוראי ששורר בחוץ. אברהם עצמו טורח, מביא את הבקר, עומד ליד אורחיו ודואג לכל מחסורם – וכל זה נעשה בזריזות רבה. כך גם שרה, במהירות רבה היא טורחת ואופה להם כל טוב.

ישנה פעולה נוספת שאברהם עשה, שפחות שמים לב אליה, מהי? בסיום הביקור, כותבת התורה: "וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם" (י"ח, ט"ז). כותב רש"י: "לשלחם: ללוותם, כסבור אורחים הם". לדברי רש"י, אברהם קם ללוות אותם ביציאתם לתחנה הבאה שלהם: הפיכת סדום.

הקפדתו של אברהם ללוות את אורחיו לא הייתה תופעה חד פעמית, אלא חלק מרכזי ב"שירותי האירוח" שהוא העניק. "וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע" (כ"א, ל"ג), "אשל" זה ראשי תיבות – אכילה, שתיה, לוויה. כך כותב רש"י – "לשון אש"ל ראשי תיבות הוא, אכילה שתיה לוויה, שהיה מאכילן ומשקן ואחר כך מלווה אותן" (כך גם כותב רבינו בחיי).

יכולים היינו לחשוב שללוות את האורח בדרכו החוצה הוא פרט "שולי" בתוך חוויית האירוח, אך מתברר שלא. הרמב"ם מגדיר את הפעולה הזו לחלק המרכזי במצוות הכנסת אורחים: "שכר הלוויה מרובה מן הכל, והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה. מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלווה אותן. וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה... ולוויים יותר מהכנסתן. אמרו חכמים, כל שאינו מלווה כאילו שופך דמים" (רמב"ם הלכות אבל, י"ד, ב').

מה ההסבר לכך ש"שכר הלוויה מרובה מן הכל"?

יהודי מצווה בשתי מצוות שונות: צדקה וגמילות חסדים. צדקה נועדה בעיקר למלא את הכיס של העני, לתת לו כסף כדי שיוכל לקנות מזון ולשרוד. גמילות חסדים, לעומת זאת, נועדה למטרה נוספת: למלא לזולת את הנפש. כשאתה עושה חסד עם הזולת, אתה מראה לו שהוא חשוב לך. אתה מראה לו שהוא שווה את המאמץ שלך.

וכאן בולטת מצוות הכנסת אורחים. הכנסת אורחים היא לא רק חלק מצדקה, אלא הרבה יותר מכך: היא נועדה להעניק לזולת הרגשה של בית. אנשים רוצים בית, הם רוצים חברות, הם חפצים להרגיש חלק ממשפחה וקהילה. אורח מחפש להרגיש שייך.

הרגשת החברות באה לידי ביטוי כשמלווים את האורח החוצה. כשהמלווה קם מכיסאו אחרי שעות של אירוח ומלווה אותו החוצה, הוא מראה כמה קשה עליו הפרידה. האורח מבין שנהנו ממנו ולא סבלו בשהותו. לכל אורך האירוח הוא לא ידע האם הוא מהווה מעמסה ומטרד למארחים, אבל כשקם המארח ללוותו כדי להרוויח עוד רגע אתו - אז האורח מתחיל להרגיש חיים, הוא מרגיש בן בית.

כשאנחנו מכניסים אורחים, נזכור שחלק מרכזי מהמצווה הוא לתת להם מקום בתוכנו ולהשביע להם את הנפש. זה מה שאברהם אבינו מלמד אותנו.

בעניין לוויית האורח יש גם סוד בקבלה, וכך נכתב בספר הזוהר: "בֹּא רְאֵה, כְּשֶׁבֶּן אָדָם עוֹשֶׂה לְוָיָה [לאדם] לַחֲבֵרוֹ, הוּא מוֹשֵׁךְ אֶת הַשְּׁכִינָה לְהִתְחַבֵּר עִמּוֹ וְלָלֶכֶת עִמּוֹ בַּדֶּרֶךְ לְהַצִּילוֹ, וְלָכֵן צָרִיךְ אָדָם לְלַוּוֹת אֶת הָאוֹרֵחַ כְּדֵי לְחַבֵּר עִמּוֹ שְׁכִינָה וּמוֹשֵׁךְ עָלָיו לְהִתְחַבֵּר עִמּוֹ" (זוהר וירא, דף קד ע"ב, מתורגם מארמית).

השל"ה הקדוש (חולין, תורה אור אות צ"ח) מסביר את זה יותר: "סוד לוויה. אומה ישראלית נקראים כנסת ישראל, שהם מכונסים ומיוחדים באחדות אחת מצד נשמתם, והם פנימיים בהיכל המלך ברוך הוא... אבל חוצה לה, שם מקום החיצונים... והנה, כשפירש ישראל מן העיר חוצה לה, כל הדרכים בחזקת סכנה, מתעורר השדה של עשיו, לכך בא מצות לוויה, ולוויה חיבור לווית חן. והכוונה שהנשארים בעיר מלווין את היוצא ומעוררין החיבור, כלומר עדיין אנחנו מחוברים, כשם שאנחנו בני העיר גם אתה כמונו, ומעוררים בזה החיבור שלמעלה, דהיינו מצד נשמתם. שאף שהגופות נפרדות, מכל מקום בשרשם מחוברים. ואז בהתעורר חיבור שדה לא ניזוק היוצא חוצה...".

מדהים. המלווה מעורר את חיבור הנשמות בינו לבין ההלך, וכך גם כשהוא יוצא לדרך, הוא עדיין מחובר לבני העיר וסכנות הדרך לא משפיעות עליו.