"הריחות, המראות והפיצוצים המחרידים – הכל חוזר אליי בדיוק כפי שהיה"

(קרדיט צילום: אלון וגנפלד, ניר שאנני וחן גלוסר)

גדי ויסמן זוכר עד היום את מה שעבר עליו בפאתי כפר לבנוני, לפני כ-18 שנה. הם היו אז בתוך בית בלבנון, כולם דרוכים וממתינים להוראה להסתער, ואז נשמע קול פיצוץ אדיר. אחד החיילים שעמד לצדו חטף קליע בכתף, חייל אחר נפצע אנושות. היה רעש מחריש אוזניים, והרעש הזה לא עוזב אותו עד היום, שנים רבות כל כך אחרי שהסתיימה המלחמה.

"אל תשאלו אותי מה שלומי ומה עובר עליי בימים אלו, כי אני מסויט לחלוטין", ויסמן אומר את הדברים האלו ונאנח אנחה עמוקה. כמו כולנו, גם הוא עוקב בדריכות אחר התפתחות המלחמה בעזה, כשהוא דואג וחרד לשלום לוחמינו היקרים. אבל שלא כמו כולנו, זה גם גורם לו לתופעות קיצוניות של סיוטי בלהות, נדודי שינה ותופעות קשות שהוא נרעד כאשר הוא מדבר עליהן.

"אני מרגיש כאילו שאני בעצמי חוזר כעת לשדה הקרב", הוא מסביר בקול חנוק, "אני שומע את הקולות, מריח את הריחות, הכל עולה לי מול העיניים כאילו שאני נמצא בקרב. מה עוד שכיום יש לי בת שמגויסת לצה"ל ואני כמובן דואג וחרד לשלומה מאוד".

אסון בבית הלבנוני

ויסמן שירת במלחמת לבנון השנייה כלוחם מילואים, הוא איבד חברים, נפצע ברגלו, ובעיקר חווה פוסט טראומה שמלווה אותו עד היום.

"עד למלחמה הייתי נשוי עם שני ילדים, בסך הכל משפחה רגילה עם שגרת חיים בריאה ושלווה, ואז פרצה המלחמה וגויסתי בצו 8", הוא מספר. "בשונה מהמלחמה העכשווית, במלחמת לבנון השנייה נדרשו לנו ימים ספורים בלבד כדי להתארגן ולפרוץ אל תוך לבנון. אבל עוד לפני שהספקנו להיכנס, התרחש אסון נוראי לכוחותינו, כאשר 12 לוחמים מהמחלקה שלנו נהרגו בתקרית בכפר גלעדי, אחרי שקטיושה שנורתה מדרום לבנון פגעה בהם ישירות. הם אפילו לא הספיקו להילחם. כמה ימים לאחר מכן כבר היינו בלבנון, ואני נפצעתי ברגלי כתוצאה מירי דו"צ, כלומר – ירי דו צדדי של כוחותינו על כוחותינו".

פציעתו של ויסמן הייתה קלה יחסית. "כדור של רובה חדר לי דרך הרגל ויצא החוצה, כך שנפער שם חור ונוצרה כוויה עמוקה וקשה", הוא מתאר. "כמובן שפינו אותי במהירות, יחד עם שבעה נפגעים נוספים והרוג. בכך בעצם הסתיימה הפעילות שלי במלחמת לבנון השנייה".

הפעילות בשדה הקרב הסתיימה, אך תוצאותיה ממשיכות כאמור ללוות את ויסמן עד היום. "הספקתי להילחם בסך הכל במשך ימים ספורים, אבל המראות הנוראיים שראיתי לא עוזבים אותי", הוא מספר. "השיקום שלי התמקד בתחילה רק בפציעה ברגל, היה צורך בניתוח ולאחר מכן בפיזיותרפיה, שכן חסר לי שריר ברגל. כל זה כבר עבר ומאחוריי. אבל המראות הקשים, הריח, האש והעשן – אלו הם דברים שאני לא מצליח להוציא מזיכרוני".

איך נראו החיים שלך אחרי ששבת הביתה?

"מכיוון שהייתי כבר נשוי ואבא לילדים, לא הייתה לי ברירה והיה ברור שאני חייב לחזור לתפקד, אבל לא הצלחתי. המחשבות רדפו אחרי כל הזמן, לכל מקום. בבוקר לא הצלחתי לקום מהמיטה, גם לחייך למשפחה שלי לא יכולתי, הייתי שוכב במיטה במשך שעות על גבי שעות, כשאני רואה סביבי הכל שחור ולא מסוגל לעשות כלום. לעבודה כבר לא חזרתי. זה היה בלתי אפשרי. העולם כולו הפך למסויט, כל רחש הקפיץ אותי, כל פיצוץ קטן של בלון החזיר אותי לשדה הקרב. הרגשתי שהחיים שלי נעצרו והפכו לגוש גדול של סיוט. תמיד סבלתי מבעיות קשב וריכוז, אבל בעקבות הטראומה התפתחו הבעיות והחריפו. הרגשתי שאין לי יכולת לצאת מהמעגל הנוראי הזה".

ואיך אשתך התמודדה עם המצב?

"אשתי הנהדרת גיבורה אמיתית - היא לקחה הכל על כתפיה, ניהלה את הבית ומילאה את מקומי, דאגה לפרנסה וגם לטיפול בילדים. היה לה מאוד קשה לראות איך שאני סובל, אבל היא הייתה חייבת להמשיך את החיים, עבורה ועבור כל המשפחה, כדי שלא נקרוס".

במקביל לכך החל ויסמן לעבור סדרת טיפולים אצל פסיכולוג, שלדבריו הצילו את חייו  ואת איכות חייו. "באותם ימים היה פחות מקובל לקבל טיפול פסיכולוגי, אבל הבנתי שזו הדרך היחידה ולכן השקעתי בכך המון זמן וכסף. הייתי הולך לפסיכולוג שלוש פעמים בשבוע ומדבר איתו על הכל, הוא היה ממש צמוד אליי, ובמשך החודשים הראשונים הרגשתי שהשיחות הללו הן הדבר היחיד שמחזיק אותי".

הפסיכולוג גם היה זה שעודד את ויסמן לנצל את כישוריו וללמוד ליצנות רפואית, כדי שיוכל לשמח ילדים וחולים בבתי חולים. "המחשבה הייתה שכדי לצאת מהמצוקה שלי יהיה הכי טוב עבורי שאשמח אחרים, ומסתבר שזה היה באמת רעיון מועיל מאוד", הוא מספר. "בהמשך הוצע לי ללמוד בובנאות – הנחיית קבוצות דרך תיאטרון בובות, והחלטתי שזה יוכל להשתלב עם הליצנות הרפואית, אז נרשמתי גם ללימודים אלו".

אתה מרגיש שהעיסוק החדש משכיח ממך את הטראומה מהמלחמה?

"מי שסוחב אתו פוסט טראומה יודע שאף פעם אי אפשר להשכיח אותה, והיא מציפה אותך בכל מקום וכל הזמן. גם היום אני מרגיש אותה כל הזמן, אבל בזכות הטיפול שעברתי והעקשנות שלי להמשיך בחיים, יש לי כלים להתמודד".

"לטפל מיד, ולא להמתין"

תופעות הפוסט טראומה שמלוות את גדי לאורך כל השנים האחרונות, הן גם שגרמו לו להחליט על הפקת מופע מיוחד של בובות תיאטרון העוסק בפוסט טראומה. "הכרתי באותם ימים את אדם ילין שהתלהב מאוד מהרעיון, הוא הפך להיות חבר טוב וגם במאי של ההצגה. יחד אתו החלטתי שההצגה אינה צריכה לכלול דיבורים רבים, אלא בעיקר שקט, מופע פנטומימה, והזדמנות לתת לאנשים להרגיש מעט את מה שאנחנו חווים". עבור ההצגה ייצר ויסמן בובות מיוחדות, והוא הספיק לעבור עם המופע לפני קבוצות של אזרחים, חיילים וגם אנשי יחידות מיוחדות. "בהצגה עצמה כולם שותקים, אבל אחרי שהיא מסתיימת אני מקדיש זמן מיוחד עבור שאלות ותשובות, כשאני מנסה להכווין את הקהל ולהסביר להם קצת יותר על התופעה, כי כיום כבר יודעים שאין חייל שלא יוצא מהקרב עם פוסט טראומה כזו או אחרת, והדבר החשוב ביותר הוא לא לזלזל בכך, אלא לגשת לטיפול".

בימים אלו של מלחמה, עוברת לך בראש המחשבה על מה שמצפה לחיילים שלנו בהמשך, אחרי שישובו מהקרב בשלום בעזרת ה'?

"בוודאי שזה עובר בראש, ואני לא מפסיק לחשוב על כך. אבל אני גם מעודד, כי אני מאמין שיש כיום יותר דרכים מכפי שהיו בזמני כדי ללמוד להתמודד ולחיות עם השפעות המלחמה. יש גם ארגונים שעוזרים והרבה מודעות. אני מקווה מאוד שחיילים שישתחררו אחרי המלחמה הזו, ידעו לדאוג לעצמם לטיפול נפשי נכון. חבל שיסבלו, כי פוסט טראומה עלולה לפעמים להיות קשה יותר מפציעה פיזית, ואני אומר זאת מניסיון".