"אז מה אם יש מלחמה ואני במילואים? זו לא סיבה לוותר על תרומת כליה"

במהלך החודש האחרון היו ההספקים של דוד ברזילי, תושב שדרות, מרשימים במיוחד: במשך עשרה ימים הוא שירת במילואים, אחר כך הגיע לעבודתו הבכירה בתעשייה האווירית במשך כמה ימים כדי "לנקות שולחן", משם הוא המשיך לתרום כליה, וכעת מתאושש לצד משפחתו שפונתה משדרות אל מלון  בירושלים.

אם זה נראה לכם כמו מרוץ בלתי אפשרי, דוד טוען שהוא לרגע לא חשב לדחות את תרומת הכליה. "חיכיתי ליום הזה כל כך הרבה, לא הייתי מסוגל להמשיך לחכות", הוא מסביר.

מסלול של תרומה

"הכל התחיל לפני כשנתיים", משתף דוד, "חבר טוב שלי סיפר לי שהוא התחיל טיפולי דיאליזה. הוא בכלל לא חשב לרמוז משהו, אבל מכיוון שכבר שנים שאני עוקב אחרי סיפורים של תורמי כליות דרך עמותת 'מתנת חיים', והרצון לתרום כל הזמן מנקר בי, הבנתי שהנה הגיעה ההזדמנות. עוד באותה שיחה הודעתי לו: 'אני אעשה בשבילך את התהליך'".

וכך אכן היה. דוד התחיל לעבור את הבדיקות, התוצאות היו מצוינות והוא המשיך והתקדם, אלא שלקראת סוף מסע הבדיקות והוועדות טענו הרופאים שעליו להוריד חמישה קילוגרמים ממשקלו וגם הועלה חשש מכך שלאביו יש רקע סוכרתי והרופאים רצו לוודא שדוד לא לוקח על עצמו סיכון. בשל כך הם ביקשו ממנו לחזור שוב על חלק מהבדיקות. "בתוך כל העיכובים האלו, הודיע לי החבר שפנה אליו תורם אחר, והוא התלבט אם לחכות לי או לא. כמובן שהשבתי לו מיד שאם יש לו כליה אחרת, שיעבור את הניתוח מיד ולא ימתין לי, וכך אכן היה. הוא קיבל את הכליה לפני כשנתיים, וברוך השם הניתוח עבר בהצלחה רבה והוא בריא ושלם".

אלא שהסיפור לא הסתיים בכך. בדיוק שנה לאחר מכן קיבל דוד שיחת טלפון מהאחות המתאמת בבית החולים ששאלה: "מה קורה עם הבדיקות שלך? אתה רוצה לעשות איתן משהו?" וגם הזכירה לו כי בעוד זמן קצר יפוג תוקפן, מה שאומר שאם הוא יחליט לתרום יהיה עליו לעבור את כל המסלול מהתחלה. "שוב הרגשתי את הרצון החזק לתרום", הוא נזכר, "הודעתי לאחות שהפעם אין לי אדם מסוים שברצוני לתרום לו, אך אני מעוניין להתקדם בתהליך עד לסיומו, כאשר בתוך כך יתאימו לי את המושתל".

הפעם התהליך היה קצר יחסית, שכן רוב הבדיקות כבר היו קיימות, וכשהגיע דוד לישורת האחרונה, לקראת סוף הקיץ, הוא פגש חבר בעבודתו בתעשייה האווירית וסיפר לו שבקרוב הוא יעבור ניתוח לתרומת כליה. "החבר התעניין מאוד ושאל אותי אם אני יודע למי אני תורם", נזכר דוד, "השבתי לו שאין לי אדם מסוים, אבל חשבתי שאולי אתרום למישהו מהמעגלים הקרובים בעבודה או בעיר מגוריי - שדרות. התגובה שלו הייתה מפתיעה: 'איזה סוג דם יש לך?' הוא שאל. השבתי לו ושיחתנו הסתיימה. אחרי כחצי שעה הוא התקשר אליי שוב, כשהפעם היה על הקו אותו חבר לעבודה שזקוק לתרומה. הסתבר שהוא עובד בבניין מולי, אך עד אז לא הכרתי אותו. הוא חולה מאוד וזקוק להשתלה, אך מכיוון שיש לנו סוג דם שונה, פנינו לעמותת 'מתנת חיים' של הרב הבר זיכרונו לברכה, ושם הציעו שיעשו ניתוח בהצלבה. כלומר, אני אתרום לאדם אחר, שהתורם שלו יתרום לחברי מהעבודה. חלפו עוד חודשיים עד שמתנת חיים עשו את ההצלבה הנדרשת, וכך הייתה הדרך כשירה סוף-סוף לתרומה".

תרומה בתוך מלחמה

אלא שדבר לא הכין את דוד לכך שניתוח תרומת הכליה שלו ייקבע לתאריך שיחול בדיוק בתקופה כה מתוחה, בעיצומה של מלחמה על הבית.

"אנחנו גרים בשדרות", הוא מזכיר, "אבל בשמחת תורה בחסדי שמיים לא היינו בעיר, אלא התארחנו אצל חברים ומשפחה ברמלה. כבר בחג שמענו אזעקות והתוודענו למצב, ובשעות הצהריים גויסתי למילואים בפיקוד העורף בעוטף עזה – שער הנגב. הגעתי למילואים בבגדי שבת, ונשארתי כך במשך יומיים, כיוון שלא יכולתי להיכנס לשדרות לקחת בגדים אחרים. במשך עשרה ימים הייתי בחמ"ל, עסוק בעבודה אינטנסיבית. דאגנו לפינויים של התושבים, טיפלנו ברשימות הנעדרים והנפגעים, ובעצם היינו החולייה המקשרת בין המועצה לאזרחים ולתושבים. לאחר מכן גם היה מוטל עלינו לדאוג ללוויות הרבות, כך שהעבודה הייתה ממש סביב השעון".

ואיפה היו בני המשפחה שלך בינתיים?

"יש לי חמישה ילדים ברוך ה' – שתי בנות גדולות ובנים צעירים יותר. אשתי והילדים נשארו בתחילה ברמלה, לאחר מכן התארחו במשך שבוע במקום אחר, ואז עברו למלון בירושלים, יחד עם כל תושבי שדרות. אני נשארתי במילואים, במשך עשרת הימים הראשונים של המלחמה".

ובתוך כל זה עדיין תכננת לתרום כליה? לא חשבת שעדיף לדחות מעט?

"המחשבה הזו לרגע לא עברה לי בראש. עברתי כל כך הרבה בדיקות כדי להגיע לתרומה, ומכיוון שמדובר בניתוח בהצלבה, גם היה לי ברור שאני לא הולך לאכזב שני חולים שממתינים. מעבר לכך,  דווקא בגלל הטבח הנורא והבלתי נתפס הזה, הרגשתי זכות אדירה להיות מי שמציל חיים וגואל אנשים מסבל נוראי. הייתי סגור עם עצמי לגמרי, לא עבר לי שום הרהור של חרטה".

אבל דווקא למושתל שלו זה לא היה כל כך ברור. "מי שקיבל את הכליה שלי בניתוח ההצלבה הוא בחור בן 28 שחולה כבר מגיל 16 וצורך סטרואידים באופן תמידי. היו כמה וכמה פעמים שבהן הוא היה אמור לקבל כליה, אך הניתוח בוטל ברגע האחרון, וכשפרצה כעת המלחמה לא היה לו ספק שכך הולך להיות גם הפעם. הוא גם שמע שאני תושב שדרות ולא האמין שבימים כאלו אעזוב את המשפחה ואבוא לתרום. כשנפגשנו בבית החולים זה היה כל כך מרגש, ממש שיא השיאים של התרומה. הרגשתי אז כל כך שלם עם עצמי, כשאני מודע לכך שאני גם זוכה להיות שליח להצלת חייו של חבר מהעבודה, וגם זוכה לתת את הכליה שלי לבחור צעיר שכל החיים לפניו. מה אפשר לבקש יותר מזה?"

ואיך אשתך התמודדה במשך תקופה של מילואים וניתוח, כשהיא עצמה מפונה מהבית?

"אשתי תמכה בי לאורך כל הדרך, היא עצמה מיילדת ומרגישה את ערך החיים באופן קבוע. כמובן שזה דרש ממנה המון הקרבה, אבל היה ברור לה שנעשה את זה, בדיוק כפי שזה היה ברור לי. כמה שעות אחרי הניתוח, כשעדיין הייתי מעט  מטושטש, ישבתי עם אשתי, ואז הגיע הרופא והודיע לנו שהכליה נקלטה אצל המושתל ומתפקדת היטב. שנינו התרגשנו מאוד-מאוד. מבחינתנו זו הייתה פסגת השאיפות – להקל על מישהו חולה ולעזור לו לחיות טוב יותר. יומיים לאחר מכן נעשה הניתוח השני בו קיבל חברי לעבודה כליה, וגם הוא הצליח ברוך ה'. זו תחושה מדהימה שאי אפשר לתאר במילים, ולמרות שההתאוששות לא קלה, אין יום שאני לא מרגיש את השמחה והזכות".

בימים אלו מתאושש דוד מהניתוח במלון רמדה בירושלים. "ברור שמלכתחילה הייתי מעדיף לעבור את תקופת ההתאוששות בבית", הוא אומר, "אבל התנאים כאן מצוינים, וזו גם ההזדמנות להודות לעיריית שדרות שדאגה לא רק למלון עבור תושבי העיר, אלא גם לפעילות של כל המסגרות כבר מהשבוע השני למלחמה. כחבר בגרעין רעות שדרות, אני משתדל לתמוך ברחוק בחבריי שעובדים סביב השעון בתוך שדרות, כדי לתת מענה לאוכלוסיות שנשארו בעיר ולתמיכה במערכת העירוניות. אנחנו מודים לסגן ראש העיר אלעד קלימי שעוזר ותומך בכל מה שצריך".

לדבריו הוא קצת מובך כשאנשים במלון עוצרים אותו או את ילדיו ושואלים האם הוא זה שתרם כליה. "אנשים מתייחסים לכך כאילו שזה משהו גדול, ואני אומר להם: 'הביטו סביבכם, ראו את כל החיילים הגיבורים שלנו ואת האנשים שמוסרים את נפשם בימים אלו למען תושבי המדינה. אני בסך הכל מימשתי את ההזדמנות שלי להודות לבורא עולם על מה שנתן לי, לעשות טוב ולתרום".