החייל מצוות גבעתי שנותר בחיים: "אמרתי 'טוב, למה שאתחבק איתם? הם עוד שנייה חוזרים'"

סמל יהונתן אוחנה, מפקד כיתה בגדוד צבר של גבעתי, נותר בין היחידים מהצוות שנותרו בחיים. כל חבריו מהגדוד, למעט אחד, נהרגו בקרב בצפון רצועת עזה. לאחר מותם הוא התראיין וביקש לספר על הלוחמים שהקריבו את חייהם לטובת המדינה.

"רציתי להדגיש כמה שהם היו שמחים לפני וכמה הם בוודאות היו שמחים עכשיו. כולם הזכירו את זה במכתבים שלהם, שנייה לפני שעלו להילחם, שאם כבר למות - אז רק ככה", אמר לחדשות 12. "לפני שנפרדנו, ישבנו ואמרתי להם 'טוב, למה אני אתחבק איתם? הם עוד שנייה חוזרים'. זה לא תסריט שרץ. הם במקום כל כך מוגן, עם כמה שזה נשמע הזוי, זה מיגון על מיגון על מיגון".

"בסוף קמנו אליהם, אמרנו שלומים, חיבקתי כל אחד, וכל אחד מהם אמר לי 'תשמור לי על זה' ו'תבטיח לי שככה', ו'תיקח לי את הזה'. אמרתי להם שהם חוזרים עוד שנייה, שמה הם מדברים שטויות? הם חזרו מהכול, הם שרדו הכול. הם עברו את חברון, חלקם עברו קו עזה קודם. רק רועי דאוי ז"ל לא הסכים להיפרד ממני. הוא עלה לאוטובוס ואמרנו לו 'בוא רד, תן חיבוק'. הוא ענה לי 'מה יש לך? אנחנו נכנסים, גומרים אותם ובאים'. אמרתי לו שהוא צודק והלכתי.

"לא שמעתי מהם כלום, כי אין טלפונים, אין מכלול, אין קשר, אין כלום. לא חשבתי עליהם, כי ידעתי שכל עוד שאני לא שומע מהם כלום אז הם בסדר. יופי. עוד יום עבר. ואז הגיע היום. באו אלי בבוקר, 31 באוקטובר, בשנייה אמרו לי: 'כן, היה אירוע רציני מאוד בפלוגה'.

"ניסיתי לשאול במי מדובר, מי נפגע, אמרו לי שלא יודעים ולא רוצים. הלב כבר יודע. הרגשתי. הלב החסיר פעימה. 11 פעימות. אמרו לי 'סע מהר לבית החולים, קרה משהו'. משהו אמר לי שזה הנמ"ר שלי. משהו אמר לי, איפה אתה? איפה אתה? למה אתה לא איתם? אבל לא חשבתי שברמה כזאת. אמרתי, אולי אחד-שניים, שמעתי פצוע פה, הרוג שם, לא שמעתי על מחלקה שלמה שנמחקה לי מהחיים".

כשהגיע לבית החולים, יהונתן נתקל בשני לוחמים, נפגעי חרדה. "אחד מהם הוא במקרה חבר שלי. הוא סיפר לי על הפצוע שברוך ה' חי, והוא אמר לי 'ראיתי אותו' והוא אמר לי שכל מי שהיה איתו בנמ"ר נמחק, אבל התת-מודע אמר לי שעד שלא אומרים לי - זה לא קרה.

"הרים אליי טלפון מ"מ מהפלוגה וסיפר לי שהנמ"ר שקיבל את הנ"ט זה היה של המחלקה שלי. שאלתי אותו מי נשאר חי?, הוא אמר לי: 'אף אחד'. יצאתי משם, התפרקתי ברמה שבחיים שלי אני לא חושב שהגעתי לבכי כזה. פתאום נפל עלי. כתבתי 'השארתם אותי מ"כ, בלי מ"מ, בלי סמל, בלי מ"כ שני, בלי חיילים. מ"כ בלי תפקיד'".

לסיום, הוא ביקש לספר בקצרה על כל אחד מהלוחמים. "שי ארוס ז"ל, החובש הכי טוב בצה"ל. ילד שכולו לב, טהור, רק לתת מהידע שלו, וכל היום לדבר וכל היום לחפור. הוא תמיד היה אומר לנו 'בסופו של יום' ואף פעם לא היה בסופו של יום. עדי ליאון ז"ל, שו"ביסט (אחראי מערכות שליטה ובקרה), אריה, לוחם. הוא היה מוכן להכול. ארז מישלובסקי ז"ל, הבן אדם הכי חכם במחלקה בפער. הוא יודע את כל הייעוד שלו, הוא יודע מה הוא עושה, איך הוא עושה, לאן הוא מכוון".

"פדיה מרק ז"ל, מה אפשר להגיד עליו? הוא מנהיג מלידה. הוא אמר לנו לפני המלחמה, אני לא אשכח את זה בחיים, 'תעיפו את פק"ל האזיקה שלכם מהווסט, אין לתפוס מחבל, יש להרוג מחבל ולהמשיך הלאה'. הלל סולומון ז"ל, נגביסט. בן אדם שבחיים לא התלונן. היה עף קדימה עם נגב. את יודעת מה זה כוננות נגב ומה זה נגב, כמה זה שוקל? עדי דנן ז"ל, המ"כ שהיה איתי. תמיד שמח, תמיד מצחיק, תמיד יתקרב אליך ויתפוס אותך לשיחה ו'בוא נדבר' ו'בוא נשב'. ואיתי יהודה ז"ל, מטוליסט, אריה. היה לב אחד גדול, מצחיק. תמיד גם כשאנחנו באלונקות, כולם מתפוצצים מצחוק וממשיכים לרוץ והוא מוציא את כולם מהשחורות.

"רועי דאוי ז"ל, מה אפשר להגיד עליו? נכנסנו לתפקיד ביחד. כל מה שאני מכיר מפיקוד - זה הוא. הבן אדם היה יודע מה הוא עושה, הוא היה יודע לאן הוא הולך, איזה מטרה יש לו. הוא היה חבר ברמה שקשה לי להיפרד ממנו מרוב ש... אני לא נפרד ממנו, הם פה, כולם. גם רועי סרגוסטי ז"ל, במסייעת הוא היה מ"כ. אריה, מקצועי. יודע מה הוא עושה. הוא חלם להיות לוחם. ליאור סימינוביץ' ז"ל, הקטלן, ילד שקט, חמוד, מצחיק, הוא יודע בדיוק לזרוק את המילה הנכונה. עידו עובדיה ז"ל, תמיד מחייך, גם אחרי שעות של סיורים בסוואנה, תמיד שמח. הם פה, הם מהצד צוחקים עלי. זה ידוע. הם כולם מסתכלים עלי מהצד ואומרים לי: 'אתה מטומטם'. בוודאות. כולם הם איתי בלב, תמיד. בלב ובנשמה. תמיד. אני גם לא רוצה ללכת לקברים כרגע, אני לא מבקר את המוות, אני מבקר את החיים. תרשמי לך: 'לא לבקר את המוות - לבקר את החיים'. הם הלכו שמחים, הכי שמחים שאפשר. אני בטוח גם ששנייה לפני שפגע הטיל, הם חייכו וצחקו והתפוצצו על הרצפה, ובטח איתי סיפר בדיחה והם לא הצליחו לנשום מרוב צחוק. וזה מנחם אותי, בטח. אני מקווה להיכנס ללחימה כמה שיותר מהר, לסיים את מה שהם התחילו".